כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת.פ. 5039/04), המייחס לו עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק; ועבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
במסגרת הסדר טיעון, הרשיע בית-משפט השלום (כבוד סגן הנשיא כ' מוסק) את המבקש - על-פי הודאתו - בביצוע עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. במסגרת הסדר הטיעון, הגבילה עצמה המשיבה לטיעון תקרה של 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
בית-משפט השלום הטיל על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; צו מבחן למשך שנה והתחייבות בסך 500,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) קיבל, ביום 29.5.07, את הערעור בקובעו, כי חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען מחייבות הטלת עונש מאסר ממושך. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי שגה בית-משפט השלום עת הקל בעונשו של המבקש נוכח טענת ההפליה שהעלה המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.
לטענת בא-כוח המבקש, המבקש הופלה לרעה לעומת אדם אחר, שותפו לחברה - אבי שלומי - שלא הועמד לדין חרף היותו בעל מעמד ניהול זהה לזה של המבקש בחברה בע"מ, היא הנאשמת השנייה בכתב האישום, וחרף העובדה שהיו נגדו ראיות לכאורה ואף למעלה מזה, שהצדיקו גם את העמדתו לדין. כמו-כן, לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם מבקשת המבקש להורות על המצאת תסקיר משלים בעניינו מטעם שירות המבחן, ובכך פגע באופן ברור בזכותו למשפט הוגן, ואף גרם לו לעיוות דין. עוד לטענתו, פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן תוך חריגה מסמכות, בכך שבית המשפט ביטל עונש מבחן אותו המבקש כבר ריצה. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי מדובר במקרה חריג, אשר עליו אין להחיל את הכלל הרגיל הנוגע לקריטריונים למתן רשות ערעור על עונש. לבסוף, מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי התעלם בעליל מהעובדה, שמאז ביצוע העבירה האחרונה חלפו שנים רבות ומהכלל, כי בנסיבות אלו יש להימנע בדרך-כלל מהטלת מאסר בפועל.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, בקשת רשות הערעור מכוונת כנגד חומרת העונש שהוטל על המבקש ואין טענות המבקש מעוררות כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים עצמם, ולפיכך אין מקום להעניק למבקש רשות לערער בפני ערכאה שלישית. כמו-כן טוען בא-כוח המשיבה, כי בית המשפט המחוזי דן בערעור בחודש מאי 2007 ובפניו עמד תסקיר מבחן מפורט וחיובי, שהוגש כחצי שנה קודם לכן לבית-משפט השלום והמליץ על ענישה בעבודות שירות והליך טיפולי. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע, כי בנסיבות בהן לא נוהלו הוכחות ולא נשמעו ראיות, אין בסיס לסתור את טענת המשיבה, כי לא הייתה תשתית ראייתית מספיקה להעמדה לדין של שותפו של המבקש.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.
יתרה מכך, כמו-כן, טענות המבקש בבקשתו מכוונות כנגד העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ברם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, לאור נסיבות המקרה שבפנינו ובהתחשב בחומרת העבירה, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בא-כוח המבקש טוען, כאמור, כי זכויות המבקש למשפט הוגן קופחו בשל אי הגשת תסקיר משלים בערכאת הערעור.
אף טענה זו דינה דחייה. ההחלטה אם להורות על קבלת תסקיר עדכני נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בענייננו נראה, כי לא נפל כל פגם באופן הפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על קבלת תסקיר עדכני, זאת במיוחד נוכח העובדה, כי בנסיבות המקרה עמד בפני בית המשפט המחוזי תסקיר מבחן מפורט וחיובי, שהוגש כחצי שנה קודם לכן לבית-משפט השלום והמליץ על ענישה בעבודות שירות והליך טיפולי.
עוד טוען בא-כוח המבקש, כאמור, כי מהראיות לכאורה שהוצגו בתיק זה עולה, כי המבקש הופלה לרעה ביחס לשותפו בחברה - אבי שלומי - אשר כלל לא הועמד לדין פלילי.
קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה השותף לא הועמד לדין הואיל ולא היו די ראיות לביסוס הרשעה בפלילים נגדו, בדין יסודה. כך נקבע בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה:
"סבורים אנו, כי שגה בית-משפט קמא בהחלטתו להקל בדינו של המשיב מחמת הפליה שננקטה בעניינו ביחס לשותפו שלא הועמד לדין. ראשית דבר, בית-משפט קמא היה מנוע מלקבוע שניתן היה להעמיד לדין אף את השותף. לפני בית-משפט קמא לא הונחה תשתית ראיתית כלשהי, שאפשרה לו להגיע למסקנה שכזו, ובנסיבות אלו לא הופרכה הצהרתה של התביעה הכללית, לפיה השותף לא הועמד לדין הואיל ולא היו די ראיות לביסוס הרשעה בפלילים נגדו. העובדה שהמדינה הגישה תובענה אזרחית להשבת כספי הגזילה נגד המשיב והשותף, אינה מלמדת על כך שהיו ראיות לכאורה נגד השותף לביסוס הרשעה בפלילים, ועל כן טעה בית-משפט קמא בכך שראה בהגשת התביעה האזרחית נגד השותף אינדיקציה למסקנה בדבר ההפליה שננקטה כלפי המשיב ביחס לשותף. לפיכך, לא היה בסיס לקביעתו של בית-משפט קמא, כי ניתן היה להעמיד לדין אף את השותף, ונשמט אפוא הבסיס לטיעון בדבר הפליה, אשר שימש לבית-משפט קמא טעם עיקרי להחלטה להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות".
עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי יש מקום להתיר רשות ערעור כשמדובר בעונש מאסר בפועל שהוטל לראשונה בערכאת ערעור.
טענה זו לא אוכל לקבל. לא אחת קבע בית-משפט זה, כי יצירת רשות ערעור אוטומטית בקטגוריה שלמה של מקרים אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים ומסכלת את מטרת החוק הקובע את הליך הערעור לערכאה שלישית כחריג (בעניין זה ראו רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
ולבסוף, טוען בא-כוח המבקש, כאמור, כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי התעלם בעליל מהעובדה, שמאז ביצוע העבירה האחרונה חלפו שנים רבות ומהכלל, כי בנסיבות אלו יש להימנע בדרך-כלל מהטלת מאסר בפועל.