השופט א' א' לוי:
1. בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד ג'מאל אבו חיא, הוא משיב 2 בערעור זה, יוחסו לו שלוש עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ועבירה נוספת של ניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לאותו חוק. ברם, עוד בטרם נדונו אישומים חמורים אלה, הוגשה בענינו חוות-דעת פסיכיאטרית, בה נקבע כי הוא שרוי במצב של פסיכוזה פעילה עקב ניתוח-ראש שעבר. בעקבות כך הורה בית-המשפט המחוזי על הפסקתם של ההליכים הפליליים נגדו, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עוד הורה בית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, על אשפוזו של אבו חיא בבית-חולים פסיכיאטרי.
בצר להם, פנו בני משפחותיהם של שניים מהקורבנות, הם המערערים שבפנינו, לבית-המשפט המחוזי בבקשה להורות על חידוש ההליכים. המדינה, היא משיבה 1 בערעור זה, התנגדה לדבר מן הטעם ש"למבקשים אין מעמד והם אינם יכולים לבקש לחדש את הליכי המשפט. ע"פ חוות דעת פסיכיאטרית הנאשם סובל ממחלת נפש [ו]לכן הופסקו הליכי המשפט". בהחלטתו לדחות את הבקשה, קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' נאמן), בלשון קצרה, כי: "ביהמ"ש לא יורה על פתיחת הליכי המשפט מקום שהמאשימה מתנגדת לכך" (כך במקור, החלטה מיום כ"ה בטבת התשס"ו, 25.1.06). דא עקא, בית-משפט קמא לא באר בדבריו אלה אם ראה מקום לאמץ את עמדת המשיבה, ולפיה אין המערערים בעלי מעמד בהליך שבפניו, או שמא הכיר במעמדם אך דחה את הבקשה לגופה.
2. על החלטה זו נסוב הערעור שבפנינו, אשר מיקד עצמו על-פי ניסוחו בשתי הסוגיות - ההחלטה בדבר הפסקת ההליכים ושאלת מעמדם של המערערים. ראשית נטען, כי ההחלטה לחדול מן ההליך הפלילי הייתה שלא כדין, שכן האפשרות שמשיב 2 התחזה למי שאינו כשיר נפשית כלל לא נבדקה. אגב כך עתרו המערערים להתיר להם לעיין בתיקו הרפואי של משיב 2 ובמסמכים הנוגעים לאשפוזו. שנית, הלינו המערערים על כך שהתביעה סירבה להכיר בהם כבעלי-מעמד בהליך זה, לא יידעה אותם, וממילא לא התייעצה עמם קודם שהחליטה לבקש את הפסקת ההליכים, דבר שהיה עליה לעשות מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. המדינה, מנגד, שבה והטעימה כי להשקפתה אין למערערים כל מעמד בדין, באשר חוק זכויות נפגעי עבירה אינו מעניק לקורבן העבירה ולמשפחתו מעמד, בהחלטות שענינן הפסקת הליכים נגד נאשם שנמצא בלתי-כשיר לעמוד לדין. בא-כוחו של משיב 2 תמך תשובתו בטעם דומה.
3. בהחלטתו מיום כ"ו בסיוון התשס"ו (22.6.06), קבע רשם בית-משפט זה, כי ההליך יישמע כערעור בזכות, בפני דן יחיד. בהמשך, ביום ט' בסיוון תשס"ו (5.7.06), הורתה השופטת מ' נאור על העברת הערעור לדיון בפני הרכב שלושה, והרי הוא בפנינו. ערעור זה דורש את התייחסותנו לשאלה העקרונית, כלום היה להם, למערערים, מעמד בפני הערכאה קמא. תשובה שלילית לשאלה זו ממילא תייתר את הצורך לבחון את ההחלטה בדבר הפסקת ההליכים לגופה. המענה יימצא לנו בדבר החקיקה המרכזי המסדיר את מעמדם וזכויותיהם של קורבנות עבירה במשפטנו, הוא חוק נפגעי עבירה, התשס"א-2001.
4. מטרתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, כפי שעולה מסעיף 1 שבו, היא "לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים". ומקום שבעקבות מעשה העבירה קיפד קורבנה את חייו, חלים ההסדרים הקבועים בחוק על בני משפחתו מדרגה ראשונה (סעיף 22 לחוק; וראו גם בג"צ 11144/04 אל-הייב נ' צבא הגנה לישראל, לפני הפסקה הרביעית לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 26.6.05)).
על השינוי שביקש לחולל החוק בתפישתה של מערכת המשפט את מעמדם של נפגעי עבירה, עמד בית משפט זה זמן קצר לאחר חקיקת החוק. הודגש, כי הרעיון המרכזי עליו יסד עצמו החוק, הוא זה "הרואה בתפקידו של הדין הפלילי כדין שנועד להגן לא רק על החברה בתור שכזו, אלא גם על יחידיה" (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 439 (2002)). "נפגע העבירה", הוסיפה השופטת נאור וקבעה באותה פרשה "אינו עוד נטע זר או 'בן חורג' בהליך הפלילי; לפי התפיסה הרווחת היום אין לראות עוד בענינו של הנפגע כענין שהשתרבב לתוך ההליך הפלילי מטעמי נוחות ויעילות, רק כדי להקל על הקורבן להיפרע מהפוגע ולמנוע כפל הליכים. ההליך הפלילי המגן על זכויות הפרט-הנאשם, מגן גם על זכויותיו של הפרט-הנפגע. ההגנה היא באמצעות ענישתו של הפוגע" (שם; וראו גם בג"צ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, בפסקה השלישית לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (טרם פורסם, 23.9.07); ובג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 535 (2003)).
הסדרים שונים משמשים בהגשמת תכליתו של החוק. ניתן לסווגם למספר קבוצות. קבוצת ההוראות הראשונה נועדה להבטיח לנפגע העבירה הגנה מפני מבצע העבירה ושלוחיו במהלך ההליך הפלילי (סעיפים 7-6 לחוק). אמנם, כל אדם זכאי להגנת הרשויות מפני פגיעה זו, אולם, "ניסיון החיים מוכיח כי במקרים מסוימים הנאשם עלול לבקש לחזור ולפגוע בקרבן או בבני משפחתו, בין משום שאולי הוא סבור כי לא הצליח להשלים את מלאכתו, בין על מנת להעצים את היקף הסבל והנזק או על מנת לנסות להלך אימים על הקרבן מפני הגשת תלונה או עדותו נגדו" (עמנואל גרוס "הזכויות החוקתיות של הקרבן" מחקרי משפט יז 419, 442 (2002)). קבוצת הוראות נוספת נועדה להבטיח את נגישותו של נפגע העבירה להליך הפלילי, מתוך הכרה בענינו הלגיטימי בהליך המתנהל נגד הנאשם ובסנקציה העשויה להיות מוטלת עליו. במסגרת זו הוכרו זכותו של נפגע העבירה לקבל מידע על אודות התנהלותו של ההליך הפלילי (סעיף 8 לחוק), ומידע על אודות מאסרו של מבצע העבירה או משמורת אחרת בה הוא נתון (סעיף 10); הזכות לעיין בכתב-האישום שהוגש (סעיף 9); והזכות להיות נוכח במשפט, גם כאשר זה מתנהל בדלתיים סגורות (סעיף 15). קבוצת הוראות שלישית היא בעלת חשיבות מיוחדת בכך שהיא מאפשרת לנפגעי עבירות, מסוג אלימות ומין בעיקר, ללוות באורח פעיל את ההליך הפלילי, להביע עמדתם באשר לו ואף להשפיע על קבלת ההחלטות שבגדרו. כך, מאפשר החוק לנפגע-עבירה להביע בכתב את עמדתו באשר להחלטה שנתקבלה לעכב הליכים נגד נאשם (סעיף 16); הוכרה זכותו להביע בפני התובע את עמדתו באשר לאפשרות, כי ייערך עם הנאשם הסדר-טיעון (סעיף 17); הוכרה זכותו להצהיר בכתב בפני בית-המשפט, במהלך הטיעונים לעונש, על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשה העבירה (סעיף 18); וכן הזכות להביע את עמדתו בפני ועדת שחרורים ובפני נשיא המדינה הדן בבקשה לחנינה (סעיפים 20-19).
5. אולם, כמוטעם בפסיקה, "חוק [זכויות נפגעי עבירה] איננו הופך את נפגע העבירה לבעל-דין בהליך הפלילי" (רע"פ 2976/01 אסף הנ"ל, בעמ' 439). אין הוא מונה עם זכויותיו של נפגע העבירה את הזכות למעמד בפני בית-המשפט, בו מתבררת אחריותו של הנאשם למעשה העבירה שבוצע. הצדדים לאותו הליך הם המדינה והנאשם, ולא איש זולתם. ענינם של נפגעי העבירה מגולם בין צבר האינטרסים אותם מיצגת המדינה. וככל שמסורה לנפגע הזכות להשיג על מהלכים שונים הננקטים בגדרו של ההליך, הרי נמען יחיד להשגתו משמשים גורמי התביעה ואין הוא רשאי להביאה בפני בית-המשפט היושב לדין. כך על-פי חוק זכויות נפגעי עבירה, וכך גם באשר למסלולי ההשגה הנוספים שמעמיד הדין לרשותם של נפגעי-עבירה, וכוונתי לסעיפים 63 ו-64 לחוק סדר הדין הפלילי, שענינם הזכות לערור על החלטה שלא להעמיד לדין; ולזכותם של נפגעי עבירה להביא עצומותיהם בפני הערכאה המוסמכת על-פי עקרונות המשפט המנהלי. מכלל ה"הן" שמשמיעות דרכים אלו, ברורה הקביעה השלילית באשר להיבטים אחרים של מעורבותם של נפגעי-עבירה בהליך המתנהל.
6. הדין מציע, אמנם, למי שאינו צד להליך אפשרות נוספת להשיג על החלטות שנתקבלו במסגרתו, אך זו מצומצמת למדי ותלויה בקיומן של נסיבות מתאימות. הכוונה היא לכוחו של אדם, אשר זכות מזכויותיו המוכרות נפגעה כתוצאה מן ההליך, להביא את השגותיו בפני בית-המשפט אף שאין הוא נמנה עם בעלי-הדין. הפסיקה עסקה בכך בכל הנוגע לזכות הערעור, אך איני רואה כל מניעה לגזור מן הדברים גזירה שווה אף באשר לבקשות המוגשות לערכאה הדיונית, במאמץ לשכנעה לחזור בה מהחלטה שקיבלה. כך, למשל, אמורים הדברים באדם שנכח באולם בית-המשפט, והושת עליו עונש לפי פקודת בזיון בית-המשפט לאחר שהפריע להתנהלותו התקינה של ההליך (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 676 (1991); בא-כוחו של בעל-דין, שבשל התנהגותו הפסולה בערכאה שיפוטית הושתו עליו הוצאות אישיות; עד מומחה שבית-המשפט אשר בפניו העיד לא זיכהו בשכר-הטרחה הולם (ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ, פ"ד לו(4) 225, 238 (1982); או חילוט של נכס שנתבקש במסגרת הליך פלילי בו עמד לדין לא הבעלים אלא אדם אחר (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238, 247 (1994)). כל אלה, ואחרים, עונים לדרישתו של מבחן פונקציונאלי העוסק בשאלה כלום השפיע ההליך בפועל על זכות מזכויותיו של המבקש להשיג עליו (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 750 (1998)). את הכלל הזה סיכם השופט א' ברק: "צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בענינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו" (בש"פ חסן הנ"ל, בעמ' 694; ראו גם רע"פ 3542/93 אזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 705, 714 (1994); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 805 (ש' לוין עורך, 1995)).
7. השאלה הרלוונטית לעניננו היא, אפוא, כלום לבני משפחתו של נפגע עבירה עומדת זכות מוכרת כי לא יופסקו ההליכים נגד הנאשם בפגיעה בקרובם, ולכל הפחות כי תישמע עמדתם בסוגיה זו קודם שתתקבל החלטה. על כך משיב אני בשלילה. עם כל ההבנה לקושי מנת חלקם, אין בו כדי להקים להם זכות בה לא ראה הדין להכיר. אמת, על יסוד הוראותיו של חוק זכויות נפגעי העבירה (סעיף 8 לחוק, כפי שצוין), היה על משיבה 1 לשמור את המערערים בתמונת האירועים ולעדכנם בהתפתחות ההליך, לרבות בדבר הכוונה לבקש מבית-המשפט המחוזי את הפסקת ההליכים. יש להצר על כך שלא עשתה כן, ואפשר שאילו הייתה נוהגת כמצוות הדין, הייתה טרונייתם של המערערים נמנעת. אולם, מכך אין משתמע כי על המדינה מוטלת הייתה חובה להיוועץ בהם, ומקל וחומר לבקש את הסכמתם לצעד האמור. זיקתם של המערערים אל ההליך היתה זיקה משנית בלבד, ואין בהפרתה של חובת היידוע כדי להביא לבטלותה של ההחלטה שנתקבלה בגדרו (ראו והשוו בג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 27.5.07)).
עם זאת, נראה לי כי ראוי שעמדתם של קרובי משפחתם של קורבנות העבירה תונח בפני הוועדה הפסיכיאטרית, בעת שזו תקיים בדיקה תקופתית כדי לעמוד על מצבו של משיב 2, מכוח סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. עמדה זו יכולה להיות מוצגת גם בכתב. בכפוף לכך, אני מציע לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.
ש ו פ ט