ערעור על החלטת רשם הוצל"פ בבקשה שהוגשה על דרך טענת "פרעתי"

מונח בפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מיכל שכנר מיום 15.4.15 במסגרת תיק הוצל"פ 20-13224-14-7, אשר קיבלה בהחלטתה את עמדת המשיבה, שהגישה בקשה על דרך טענת "פרעתי" (להלן – ההחלטה).הצדדים ופתח דבר

טענות המערערת

ביום 13.8.13 הגישה המערערת נגד המשיבה (להלן – העירייה) תביעה כספית על סך של 2,992,733 ₪. בסיומם של הליכי גישור, נכרת בין המערערת והעירייה הסכם פשרה - שקיבל תוקף של פסק דין - ולפיו היה על העירייה לשלם למערערת סך של 828,930 ₪ בתוך 30 ימים ממועד אישור הסכם הפשרה ע"י ביהמ"ש (להלן – ההסכם). בהסכם נקבע, כי ככל שלא ישולם סכום הפשרה במלואו או במועדו יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה.

ביום 8.7.14 נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. ביום 1.9.14 – בחלוף 55 ימים מהמועד בו אושר הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק דין – ומשלא שילמה העירייה את הסך שהתחייבה לשלם, הגישה המערערת בקשה לביצועו של פסק הדין, כאשר הבקשה הוגשה על מלוא סכום התביעה.

רק ביום 8.9.14 - בחלוף 62 ימים ממועד אישור הסכם הפשרה ובאיחור של 32 ימים מהמועד הקבוע בהסכם לביצוע התשלום – שילמה העירייה את סכום הפשרה. התשלום הופחת מסכום החוב בתיק ההוצל"פ.

העירייה הגישה בקשה על דרך טענת "פרעתי", ובה טענה, כי לאחר ששילמה את סכום הפשרה, אין היא חייבת לשלם את מלוא סכום התביעה. בהחלטה מיום 15.4.15 – ההחלטה עליה נסוב הערעור בתיק זה - קיבלה כב' רשמת ההוצל"פ את הבקשה, והורתה להעמיד את גובה החוב בתיק ההוצל"פ על סכום אגרת פתיחת התיק בתוספת הוצאות פתיחת תיק ההוצל"פ בסך 20,000 ₪. כב' רשמת ההוצל"פ קבעה, כי האיחור בתשלום הוא "איחור מזערי" שלא גרם למערערת כל נזק.

שגתה כב' רשמת ההוצל"פ כאשר קיבלה את בקשת העירייה ופטרה אותה מתשלום מלוא סכום התביעה. החלטה זו סותרת את האמור בהסכם ומתערבת בחופש החוזים של הצדדים. כמו כן, מדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות. מדובר בתנאי בהסכם,  שקיבל תוקף של פסק דין. אין כל מחלוקת, כי תנאי ההסכם הופרו. כב' רשמת ההוצל"פ נעדרת סמכות לקבוע אם לקיים תנאי כלשהו בהסכם. כב' רשמת ההוצל"פ נעדרת סמכות לשנות את ההסכם ולהתערב בו שלא כדין.

טעתה כב' רשמת ההוצל"פ כאשר קבעה, מבלי שהדבר נטען ע"י העירייה, כי האיחור בתשלום לא גרם נזק למערערת. מדובר בחתירה תחת שיטת המשפט האדוורסרית, הנהוגה בארצנו. זאת ועוד, אף אחד מהצדדים לא התנה את העמדת מלוא סכום התביעה לפירעון בקיומו של נזק כלשהו. מדובר ב"כתיבה מחדש" של ההסכם, דבר שאיננו בסמכות כב' רשמת ההוצל"פ. למעלה מן הצורך ולמרות שאין רלוונטיות לשאלת הנזק טוענת המערערת, כי נגרם לה נזק בגובה התביעה המקורית. רק לצרכי פשרה ומטעמים פרקטיים הסכימה המערערת להעמיד את סכום הפשרה על סך נמוך יותר.

טעתה כב' רשמת ההוצל"פ, כאשר התבססה בהחלטה על טענת העירייה – שנטענה לראשונה רק בדיון ביום 29.3.15 – במסגרתה טענה העירייה לטעות במערכת המיחשוב שלה. המדובר בטענה, שמהווה הרחבת חזית אסורה. אסור היה לכב' רשמת ההוצל"פ להתבסס על טענה זו.

כב' רשמת ההוצל"פ איננה מוסמכת להאריך מועד שנקבע בפסק דין וכן איננה מוסמכת להפעיל שיקול דעת בעת שהיא מורה על ביצוע פסק דין.

שגתה כב' רשמת ההוצל"פ בהסתמכה בהחלטה על פסקי הדין ברע"א 5682/07 ובע"א(ת"א)1029/06, שעה שפרטי המקרים שם שונים מפרטי המקרה בעניינינו.

המערערת טוענת, כי בעניינינו לא היו נסיבות המצביעות על חוסר תום לב מצידה, שעה שהמתינה – לפנים משורת הדין – שלושה שבועות ומחצה לאחר חלוף מועד התשלום החוזי בטרם פתחה את תיק ההוצל"פ.

טענות העירייה

בניגוד לטענות המערערת, אין בהחלטת כב' רשמת ההוצל"פ כדי ל"שכתב" את ההסכם או כדי לבטל את פסק הדין, שנתן תוקף להסכם. עסקינן בדרישתה הלגיטימית של העירייה ליישום חובת תום הלב במסגרת הסדר הגישור.

רק ביום 24.7.14 התקבל במשרדי ב"כ העירייה העתק של פסק הדין, שבו ניתן תוקף להסכם. כבר באותו היום פנתה בעלת התפקיד הרלוונטית בעירייה אל נציג המערערת על מנת לוודא את פרטי התשלום וכן הבהירה לב"כ המערערת, כי ביצוע התשלום בטיפול.

ביום 7.9.14 ביצעה העירייה את התשלום לחשבון הבנק של המערערת וזאת מבלי להיות מודעת לכך שהמערערת פתחה בהליכי הוצל"פ. רק בדיעבד נודע לעירייה כי ביום 1.9.14 נפתח תיק ההוצל"פ נשוא הערעור, וזאת מבלי שנוצר כל קשר עם העירייה בטרם נפתח התיק. רק ביום 1.10.14 התקבלה אצל העירייה האזהרה בעניין פתיחת תיק ההוצל"פ.

המערערת פעלה שלא כדין, כאשר עמדה על "קוצו של יוד". יש בהתנהלות המערערת טעם לפגם, המהווה עמידה על זכות שלא בתום לב. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שהכספים המשולמים למערערת הם כספי ציבור.

החלטת כב' רשמת ההוצל"פ, אשר קיבלה את בקשת העירייה בטענת "פרעתי" וחייבה את העירייה בתשלומי הוצאות המערערת הינה החלטה סבירה וראויה, שניתנה בסמכות, ומאזנת בין האיחור בתשלום ע"י העירייה ובין העמידה על זכות שלא בתום לב מצידה של המערערת.

דיון והכרעה

הצדדים אינם חלוקים ביחס לעובדות הבאות:

• ההסכם, במסגרתו התחייבה העירייה לשלם למערערת סך סל 828,930 ₪ בתוך 30 יום ממועד אישורו ע"י ביהמ"ש - קיבל תוקף של פסק דין כבר ביום 8.7.14.
• בפועל, שולם סכום הפשרה למערערת רק ביום 7.9.14.
• בהסכם נקבע: "ככל שלא ישולם סכום הפשרה במלואו או במועדו" יעמוד מלוא סכום התביעה המקורית לפירעון מיידי.

העירייה אינה מכחישה את טענת המערערת, ולפיה בוצע התשלום באיחור, ולאחר המועד שנקבע לביצוע התשלום בהסכם.

נותרה במחלוקת השאלה, האם שגתה כב' רשמת ההוצל"פ בהחלטה, כאשר קיבלה את בקשת העירייה, וקבעה שסכום הפשרה שולם באיחור מזערי, אשר לא מצדיק העמדת מלוא סך התביעה לפירעון מיידי? נראה, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כב' רשמת ההוצל"פ לא שגתה, ועל כן יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ולהותיר את ההחלטה על כנה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

מקובלת עלי קביעתה של כב' רשמת ההוצל"פ, כי במסגרת בחינת הבקשה בטענת "פרעתי", מוסמכת היא לדון גם בשאלת תום ליבה של המערערת, כאשר ביקשה לאכוף את פסק הדין, ולגבות מהעירייה את מלוא סכום התביעה (ראה סעיף 5.א.1 להחלטה). קביעה זו של כב' רשמת ההוצל"פ מתיישבת הן עם לשונו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שם הוענקה לרשם ההוצל"פ הסמכות לבחון "אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין", והן עם הוראות הפסיקה. בעניין זה ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2194/03, יצחקי חפירות ומבנים בע"מ נ' צמנטכל קרקע ומבנים בע"מ, ניתן ביום 10.01.2006:

"במקרים מעין אלו, בהם טוען החייב כי הזוכה עשה שימוש שלא בתום לב בפסק הדין, בהגשתו לביצוע, נראה כי סמכותו של ראש ההוצל"פ חולשת גם אף על טענה כגון זו, במסגרת הדיון בבקשה בטענת  'פרעתי'.

בנסיבות הענין, ולאור טענת המשיבות, כי במועד הגשת פסק הדין לביצוע, וחרף האיחורים במועדים, נפרע, למעשה, חובן, נראה כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, משתרעת גם על בחינת תום ליבה של המערערת בהגשת הבקשה לביצועו של פסק הדין".

כמו כן ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2836/03, עיריית תל אביב נ' מור, ניתן ביום 24.01.2006:

"פתיחתו של תיק הוצאה לפועל, למימושו של פסק דין, או לחילופין, של שטר, המוגש לביצוע כדרך שמבצעים בה פסק דין, וניהול ההליכים בו, כפופים אף הם לתחולתו של עקרון תום הלב, ועל ראש ההוצל"פ מוטלת החובה, כמו גם הסמכות, לדון ולהכריע בטענות מעין אלו".

עוד ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2998/07, ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ, ניתן ביום 03.07.2008:

"הלכה היא כי על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, לנהל את ענייניו בתום לב. הליכי הוצאה לפועל למישוש זכות מכוח פסק דין, לרבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל וניהול ההליכים בו, כפופים אף הם לתחולתו של עיקרון תום הלב ועל ראש ההוצאה לפועל מוטלות החובה והסמכות לבחון האם מתנהלים הצדדים בתום לב".

בעניין זה ראה גם ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 1029/06, אברהם נ' קיבוץ המעפיל, ניתן ביום 18.4.2007.

סיכום ביניים. בדין קבעה כב' רשמת ההוצל"פ, כי במסגרת הדיון בבקשה על דרך טענת "פרעתי" מוסמכת היא לדון גם בטענת העירייה ביחס לחוסר תום לב מצידה של המערערת בפתיחת ההליכים בהוצל"פ. אין המדובר ב"שכתוב מחדש" של הסכם הפשרה, כפי שטוענת המערערת, או בהתערבות בחופש החוזים שבין הצדדים. כפי שצוטט לעיל, בחינת תום הלב של מי שפותח בהליכי הוצל"פ, היא בגדר סמכותו של רשם הוצל"פ בבואו לדון בשאלה, האם עדין על החייב למלא אחר הוראותיו של פסק דין. ממילא דין טענת המערערת ביחס להעדר סמכות של כב' רשמת ההוצל"פ בעניין זה – להידחות.

לגופם של דברים, האם נהגה המערערת בחוסר תום לב במקרה דנן בהגישה הבקשה לביצוע פסק הדין על מלוא סכום התביעה, ובעמידתה על הזכות לגבות את מלוא סכום התביעה?

כב' רשמת ההוצל"פ השיבה לשאלה זו בחיוב, ונראה שבדין עשתה כן. זאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

המערערת עצמה אישרה, כי לא פנתה לעירייה עובר לפתיחת תיק ההוצל"פ. תחת זאת המתינה המערערת עד אשר פנתה ללשכת ההוצל"פ והגישה בקשה לביצוע פסק הדין. אמנם עשתה זאת  רק בחלוף 55 יום ממועד אישור ההסכם על ידי בית המשפט, 25 יום לאחר המועד שנקבע בהסכם לביצוע התשלום, אך גם אז לא פנתה לעירייה בהתראה כלשהי בטרם פתחה את תיק ההוצל"פ. כך אמר בעניין זה ב"כ המערערת (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 13-14):

"אחרי שעבר המועד לא שלחנו מכתב התראה".

בהקשר זה יוער, כי העירייה טענה, שאילו היתה המערערת פונה אליה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היתה העירייה משלמת את סך הפשרה במישרין למערערת באמצעות המחאה ולא ממתינה לבצע את התשלום באמצעות העברה הבנקאית, שהיתה צפויה להתבצע מספר ימים לאחר מכן (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בפני כב' רשמת ההוצל"פ מיום 29.3.15 – מוצג 4 למוצגי המשיבה).

בעניין אי מתן ההודעה המוקדמת עובר לפתיחת הליכי הוצל"פ כחוסר תום לב ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2998/07, ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ, ניתן ביום 03.07.2008:

"ברם, כבר נפסק, כי כפועל יוצא מחובת תום הלב, על הזוכה ליתן לחייב פרק זמן סביר על מנת לפרוע את חובו, ולא להזדרז לפתוח בהליכי הוצאה לפועל באופן מיידי, מבלי לתת לחייב אפשרות לשלם החוב הפסוק".

ראה גם האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 3018/07, מסאלחה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום  09.07.2008:

"ככלל, על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, לנהל את ענייניו בתום לב. הליכי הוצאה לפועל, ובכללם פתיחת התיק וניהול ההליכים בו, כפופים אף הם לעיקרון תום הלב. כבר נפסק כי כפועל יוצא מעיקרון זה, על הזוכה ליתן לחייב פרק זמן סביר לפרוע את חובו, ולא להזדרז ולפתוח בהליכי הוצאה לפועל, בטרם מתן אפשרות לחייב לשלם את החוב הפסוק. פרק הזמן הסביר יקבע בהתאם לנסיבות המקרה, כך תבחן נכונות החייב לפרוע את החוב, חוסנו הכלכלי של החייב ועוד".

אמנם אין מדובר במפורש בפסקי דין אלו על חובת מתן התראה מוקדמת. כך גם לא ניתן לומר, שהמערערת הזדרזה בפתיחת תיק ההוצל"פ ללא שנתנה לעירייה שהות לביצוע התשלום. יחד עם זאת, כאשר מדובר ברשות מקומית, שהתקשרה בהסכם מרצונה ובאישור כל הגורמים המוסמכים, והתחייבה במסגרתו לבצע התשלום, נראה כי לו אכן היתה רוצה המערערת לקבל את סכום הפשרה ותו לא, היתה מקדימה לפתיחת תיק ההוצל"פ פניה לעירייה בנסיון לברר פשר האיחור בתשלום ובהתראה אודות הכוונה לפתוח בהליכי הוצל"פ. משהעדיפה המערערת לשבת ולהמתין ללא מתן הודעה כלשהי, ופתחה בהליכי הוצל"פ בטרם פנתה לעירייה, יש בכך כדי להטיל צל של ממש על תום ליבה של המערערת, ועל רצונה הכן והאמיתי לפעול בהתאם להסכם הפשרה ולהסתפק במגיע לה על פיו.

בנסיבות אלו, סבורני, כי כב' רשמת ההוצל"פ עשתה את האיזון הראוי בין האיחור בתשלום ובין חוסר תום הלב, שבעמידה הדווקנית על הזכות לקבלת מלוא סכום התביעה העולה פי שלושה וחצי מסכום הפשרה, וזאת באמצעות סכום ההוצאות, שנפסק על ידה.

זאת ועוד. מקובלת עלי החלטת כב' רשמת ההוצל"פ, כאשר קבעה, שלא נגרם נזק למערערת בשל האיחור בתשלום (ראה סעיף 5 להחלטה). הדבר נלמד מתשובתו של ב"כ המערערת, כאשר נשאל במפורש בעניין הנזק, והתחמק מליתן תשובה ישירה. בעניין זה ראה אמירתו של ב"כ המערערת בדיון בלשכת ההוצל"פ (עמ' 4 לפרוטוקול שם, מוצג 4 למוצגי המשיבה):

"ב"כ הזוכה משיבה לשאלות כבוד רשמת ההוצל"פ:

...

ש. הנזקים שנגרמו לכם בעקבות האיחור?

ת. אני לא רוצה לדבר על זה".

ממילא הנזק הנטען שנגרם למערערת בשל האיחור בתשלום לא הוכח. בנסיבות העניין, דין טענת המערערת בעניין זה (ראה סעיף 27 לכתב הערעור) להידחות.

סיכומם של דברים. עיינתי בהחלטת כב' רשמת ההוצל"פ והגעתי למסקנה כי ההחלטה נכונה ומאוזנת. תיק ההוצל"פ נפתח ע"י המערערת תקופה קצרה לאחר המועד המוסכם לתשלום. מאז חלוף המועד לתשלום ועד פתיחת תיק ההוצל"פ לא פנתה המערערת לעירייה ולא התריעה בפניה, כי בכוונתה לפעול למימוש מלוא סכום התביעה. יצוין כי פתיחת תיק ההוצל"פ לא היווה את הזרז לתשלום, אלא העירייה העבירה את סך הפשרה למערערת עוד בטרם נמסרה לעירייה האזהרה בתיק ההוצל"פ (ראה עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-16 וכן ראה מוצג 4 למוצגי העירייה - עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפני כב' רשמת ההוצל"פ מיום 29.3.15, בתחתית העמוד).

בהקשר זה יוער, כי כב' רשמת ההוצל"פ הורתה בהחלטתה, שהעירייה תישא באגרת פתיחת התיק ההוצל"פ ובהוצאות המערערת בסך כולל של 50,152 ₪ - הסכום שולם במלואו ע"י העירייה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 12-14).

סבורני, כי לנוכח כל האמור לעיל התייתר הצורך מלדון בטענת העירייה בדבר קיומה של טעות במערכת המיחשוב, שהביאה לאיחור בתשלום, ובטענתה של המערערת, כי טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שכב' רשמת ההוצל"פ לא ביססה את האמור בהחלטה על טענה זו, ורק התייחסה אליה בהחלטה באמרת אגב (עמ' 5 להחלטה, סעיף 3).

סיכום

הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת בא כוחה בסך כולל של 25,000 ₪  בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,  ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.