ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי בדבר אי זכאותה של המערערת

1.על פי ההודעה שמסרה המשיבה למערערת ביום 6.10.15, הואיל וסך ההכנסות החודשיות שלה ושל בן זוגה עומד על סך 7,600 ₪ ברוטו ולאור הוראת תקנה 2 לתקנות סיוע המשפטי, התשל"ג-1973 (להלן: "התקנות") הסך המירבי של הכנסות חודשיות ברוטו המזכות משפחה בת 2 נפשות בסיוע משפטי, הינו 6,382 ₪, הרי שסך סכום ההכנסות החודשיות של בני הזוג חורג מן הסך המירבי ולפיכך אין המערערת זכאית לסיוע משפטי. זאת, ללא קשר לסיכוי המשפטי של התביעה שהיא מבקשת להגיש. המדובר בתביעת רשלנות רפואית, שהמערערת שהיא נכה על כסא גלגלים ולה סיפור חיים עגום, מבקשת להגיש נגד מספר גופים ציבוריים.

2.בסעיפים 5-6 לתגובת הלשכה לסיוע המשפטי, כפי שהוגשה לבית המשפט נאמר: "הסיוע המשפטי הניתן מאת המשיבה ניתן מתוך הקופה הציבורית ומטרתו לסייע לאנשים מיעוטי יכולת. על המשיבה מוטלת חובה ציבורית לוודא כי מתן הסיוע המשפטי יינתן רק לעומדים בתנאי הזכאות העומדים בחוק ובתקנות... במקרה דנן המשיבה השתכנעה כפי שפורט לעיל כי המערערת אינה עומדת בתנאי הזכאות הכלכלית הקבועים בחוק ובתקנות ועל כן מתבקש בית המשפט לדחות את הערעור".

3.יכולתי לסיים את הדיון בפסק הדין בנקודה זו, שכן מבחינת לשון החוק והתקנות, המערערת אכן אינה עומדת בתנאי הזכאות הכלכלית והמשיבה פעלה כדין כאשר דחתה את בקשתה.

4.אולם, נראה לי כי המקרה דנן מציף בעיה קשה שמותב זה נחשף אליה שוב ושוב בשבתו כערכאת ערעור על החלטות המשיבה. לא ניתן להתעלם מן העובדה שהחסם הכלכלי שמציבות התקנות, ללא מתן אפשרות לשיקול דעת לא למשיבה ולא לבית המשפט פוגע בנגישותם של פלחי אוכלוסייה רבים למערכת המשפט ובכך מונע מהם באופן מעשי לממש את זכויותיהם.

5.התקנות קובעות כיום סף זכאות העומד על 67% מהשכר הממוצע במשק למשפחה בת 3 נפשות, כאשר לכל בן משפחה נוסף ישנה תוספת של 6%. במונחי היום, עומד השכר הממוצע במשק על 9,385 ₪ (הנתון האחרון פורסם ע"י הלמ"ס בחודש אוקטובר 2015) ומכאן שסף ההכנסה המירבי לקבלת סיוע עומד על 6,288 ₪. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2014, ההוצאה הכספית החודשית הממוצעת למשק בית בישראל עומדת על 12,023 ₪. בפילוח מדוקדק יותר ניתן ללמוד כי ההכנסה הכספית ברוטו למשק בית במשפחה המצוי בעשירון השלישי, שעל פי התקנות מי שנמנה עימו ומעליו לא יהיה זכאי לסיוע משפטי, עומדת על 7,309 ₪. זאת, שעה שההוצאה הכספית הממוצעת לאותו משק בית כולל הוצאות לדיור, בריאות, חינוך וכד' עומדת על 7,840 ₪, כלומר יתרה שלילית של 531(-) ₪. ברור מאליו שנתוני הכנסה כאלה אינם מאפשרים באופן ריאלי כלשהו תשלום עבור שירותים משפטיים.

6.מכל מקום, ברור שלגבי קבוצות אוכלוסייה מוחלשות שהכנסתן נמוכה, כאשר תקרת ההכנסה המשמשת לחישוב הזכאות הינה הכנסה ברוטו והוצאות משק הבית אינן מופחתות ממנה ולו בחלקן, התמונה היא עגומה ולמעשה נשללת יכולתן ליזום או להתגונן בפני הליכים משפטיים, גם אם מדובר בתביעה או בהגנה מפני תביעה שיש להן סיכוי משפטי ממשי. כבר בשנת 1961, במאמרו "העני והעשיר בעיני החוק" הפרקליט יז 313, עמד המחבר א' סלנט על הפער בין הזכות השווה לכאורה שמעמיד החוק לכל מתדיין לנקוט או להתגונן בפני הליכים משפטיים לבין המציאות המוכתבת על ידי מצבו הכלכלי:

"בתי המשפט הוקמו אמנם על חשבון המדינה ולהלכה פתוחים הם לכל אזרח ואזרח, אולם הגישה אליהם כרוכה בדרך כלל בהוצאה כספית. ראשית, עבור כל הליך משפטי יש לשלם מס לבית המשפט ; ושנית, וזה העיקר, יש לשלם שכ"ט לעו"ד עבור ייצוגו של האזרח בבית המשפט או עבור שירותו לאזרח מחוץ לביהמ"ש בדרך של ייעוץ והדרכה משפטית. נשאלת אפוא השאלה מה יעשה אותו אזרח אשר אין לו האמצעים הכספיים הדרושים לכך. לגבי דידו אין כל משמעות מעשית ותועלתית לעיקרון זה של שוויון, הקיים בעיני החוק, בינו ובין מתנגדו החזק והעשיר, אם אין מי אשר ייצג או ידריך אותו בדבר זכויותיו המשפטיות, או כאשר אין בידו לשלם את מסי בית-המשפט".

7.מתברר שגם כיום, חמישה עשורים אחר-כך ועל אף חקיקתו של חוק הסיוע המשפטי בשנת תשכ"ה-1965, התמונה לא השתנתה ואולי אף החמירה . כפי שמציינים המחברים רן רביב ועופר סיטבון במאמרם "הדרה חברתית בין שיח כלכלי לשיח משפטי" שפורסם בספר "הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל" בהוצאת רמות, תשמ"ח-2008:

"למערכת המשפטית יש "שומרי סף" - עורכי דין ויועצים משפטיים שתפקידם לתרגם את חוויית הפגיעה לשפה של עילות ושל סעדים בבתי המשפט. ככל שהידע שבידי הנפגע מועט יותר כך הוא נאלץ להיעזר במידה רבה יותר ב"שומרי הסף", ודווקא עלותם של אלה גבוהה".