ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שליד בה"ח אברבנאל שדחתה ערר המערערת בדבר אשפוזה הכפוי מכח סעיף 9(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש

ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שליד בית החולים אברבנאל (להלן :"הוועדה"),מיום 7.6.18, אשר דחתה ערר המערערת בדבר אשפוזה הכפוי מכח סעיף 9(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש,התשנ"א-1991 ( להלן: "החוק").
לנסיבות נדרשתי בפסק הדין החלקי מיום 18.6.18 בגדרו קיבלתי את הערעור והוריתי על ביטול ההוראה בדבר אשפוזה הכפוי של המערערת. 
1. עיקרם של דברים וראשית האירועים :
בחודש אוגוסט 2017 פנתה המערערת למיון במרכז הרפואי ע"ש שיבא על רקע נוירולוגי מסוים. עד לאותו אירוע הייתה המערערת, בת 40, עצמאית בכל התפקודים.המערערת נותחה, נותרה משותקת בגפיים התחתונות עם חולשה ניכרת בגפיים העליונות והועברה לשיקום נוירולוגי בבית החולים. בשל מצב רוח שאינו תואם היא עברה הערכה פסיכיאטרית  "שהעלתה רושם להפרעת אישיות לא ספציפית (B/Cׂ )...באבחנה מבדלת,malingering / factitious הפרעה פסיכוטית או אפקטיבית כרונית ותת קלינית, ללא עדות למצב פסיכוטי אוברטי, הפרעה אפקטיבית מג'ורית, אובדנות או מסוכנות. אינה מעוניינת בטיפול נפשי פרמקולוגי".
סיכום ההערכה הפסיכיאטרית אשר נערכה  למערערת במהלך שהייתה בשיקום הינו סיווג המערערת כלוקה בהפרעה אישיות בלתי מסווגת- קרי, היא אינה עונה על אף קריטריון של הפרעות אישיות ספציפיות, שהיא "מתחלה" (אפשר, נוכח רצונה להישאר בבית החולים, הגם שהטיפול בה, במסגרת השיקום, הגיע לסיומו, כפי שיפורט להלן- צ.ק); הפרעה פסיכוטית או אפקטיבית  כרונית תת קלינית (subclinical )- משמע, קיים חשד למחלה שלא התפתחה עדיין, אך אין סימנים ותסמינים ברורים.
עם תום הטיפול בה, סירבה המערערת להתפנות מבית החולים למקום המתאים למוגבלותה הגופנית. לא הובאו בפניי נתונים כיצד סיכלה המערערת את פינויה מבית החולים. הנחת המוצא היא כי הדבר לא נעשה בדרכי נועם. חרף ההערכה הפסיכיאטרית העדיפה המדינה לפנות  לבית המשפט המוסמך על מנת לקבל סעד מתאים.בחודש מרץ 2018 פונתה המערערת מבית החולים בצו בית משפט  למסגרת המותאמת למצבה, אך בהגיעה לשם סירבה להשתלב  במקום.
כך הגענו לאירועים נשוא ערעור זה.
עוד בהיותה בשיקום הנוירולוגי בבית החולים, כך על פי דיווח צוות המוסד הגריאטרי, היא יצרה קשר טלפוני עם הצוות, צעקה, קיללה וניבלה את פיה. היא אמרה שאינה מסכימה שאביה ישהה במוסד ושיקבל טיפול כלשהו. מאוחר יותר נהגה להופיע מדי יום  במוסד כאשר היא מרותקת לכיסא גלגלים וחוזרת לעת ערב לשיקום הנוירולוגי בבית החולים.לאחר שפונתה מבית החולים וסירבה להשתלב במסגרת אחרת, היא קבעה את מקום מגוריה במוסד, ללא רשות ,ביחד עם אימה, תוך הפגנת התנהגות מתריסה, פוגענית ובלתי הולמת. הפרטים אינם צריכים לפסק הדין המשלים והם מופיעים בפסק הדין החלקי.מנהלת המוסד פנתה לפסיכיאטר המחוזי אשר הורה על בדיקה פסיכיאטרית כפויה. בעקבות הבדיקה הוצאה הוראת אשפוז כפוי-לא דחופה, שביצועה עוכב על מנת לאפשר למערערת להגיש ערר בפני וועדת ערר אשר דחתה את הערר אך עם זאת נאותה הוועדה לעכב ביצוע האשפוז כדי לאפשר למערערת לערער על החלטתה לבית משפט זה.
הערעור התקבל והוריתי על ביטול ההחלטה בדבר האשפוז הכפוי.
הנדבכים העיקריים להחלטתי היו אלה : א. גם בהנחה שהמערערת חולה כמשמעות הביטוי בחוק, לא מצאתי כי נשקפת ממנה סכנה לאחרים ברמה גבוהה כפי שנקבע על-ידי הוועדה, זאת בשים לב להתנהגות המיוחסת לה ולמצבה הגופני.ב. סברתי כי על הנהלת המוסד היה לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לסעד מתאים אשר ייתן לשוטרי משטרת ישראל כלים לאכוף על המערערת פינויה מהמוסד ככל שהנסיבות יצריכו זאת, כפי שהמדינה פעלה עת התעורר הצורך לפנותה מבית החולים.
בשל סד הזמנים הקצר  והצורך במתן החלטה דחופה, לא התייחסתי בפסק הדין החלקי ליתר הסוגיות אשר עלו במהלך הדיון והגיעה השעה לעשות כן. 

2. תמצית טענות המערערת

א. המערערת טוענת כי הוראת אישפוזה הכפוי נסמכה על האבחנה כי היא לוקה בהפרעת אישיות וכי אבחנה זו אינה עומדת במבחן הקבוע בחוק לצורך אישפוז בכפייה. ב. קביעת הוועדה לעניין מצבה הנפשי אינה מנומקת מבחינה רפואית ועומדת בסתירה לקביעות רפואיות אחרות בעניינה של המערערת. ג. לא מתקיים אצל המערערת מצב של חוסר שיפוט או פגימה משמעותית בביקורת המציאות.ד. לא נשקף מהמערערת סיכון לה או לאחרים, כזה  המצדיק אישפוז כפוי.ה. יש לשקול חלופות מידתיות יותר. ו. אשפוז כפוי אינו כלי טיפול יעיל במצב של הפרעת אישיות.  ז.          ב"כ המערערת צרפה תמצית של מחקרים קליניים בנושא, לפיהם אין יעילות בטיפול תרופתי     או בטיפול פסיכותרפי לטיפול בהפרעות אישיות. 
תמצית טענות הסיוע המשפטי