השופט א' גרוניס:
1. בני הזוג מיכל ובועז עצמון (המשיבים בע"פ 4793/05, הם המערערים בבש"פ 5906/05, שיקראו להלן - עצמון) הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן - הפקודה) לבית משפט השלום בירושלים. המשיבים בבקשה היו בני הזוג בתיה ויוסף נבון (המערערים בע"פ 4793/05, הם המשיבים בבש"פ 5906/05, שיקראו להלן - נבון). בית משפט השלום (כבוד השופט א' רומנוב) דחה את הבקשה. עצמון הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כבוד השופט מ' דרורי) דן בבקשה כאילו הוגש ערעור והחליט לקבלו. נקבע כי נבון חטאו בביזיון בית המשפט בכך שהפרו צו שיפוטי. בית המשפט הורה כי היה ונבון לא יבצעו את שחובה היה עליהם לבצע יהיה עליהם לשלם קנס בסכום של 3,000 ש"ח לכל שבוע של הפרה. נבון הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 4793/05). בפני הרשם של בית משפט זה (כבוד השופט י' מרזל) התעוררה השאלה האם עמדה לנבון זכות ערעור כנגד פסק הדין. כבוד הרשם החליט כי דרך התקיפה הנכונה הינה זו של ערעור בזכות. משכך, הגישו עצמון ערעור על החלטתו של כבוד הרשם (בש"פ 5906/05). שני ההליכים התלויים בבית משפט זה, זה שהגישו נבון וזה שהגישו עצמון, נדונו יחדיו בפני מותב תלתא. כמובן שתחילה יש להחליט בערעור שהוגש על החלטתו של כבוד הרשם, שכן הכרעה בו תשליך מיידית על דרך ההתייחסות להליך האחר.
2. כל אחד משני הזוגות הניצים הינו בעלים של מגרש במושב שורש. מדובר במגרשים סמוכים, שעליהם בתי מגורים. בין המגרשים מפריד שטח ציבורי ברוחב של ארבעה מטרים. המגרשים מצויים במדרון. מגרשם של נבון נמצא מעל המגרש של עצמון. על מנת למנוע גלישה של אדמה מן המגרש העליון (של נבון) למגרש התחתון (של עצמון) היה צורך בבניה של קיר תומך או מסלעה. נבון בנו מסלעה אלא שלטענת עצמון היא לא הייתה תקנית ועלולה הייתה להתמוטט. עצמון הגישו בשנת 2002 הליך לבית משפט השלום במטרה להביא לכך שבמקום תהיה מסלעה בנויה כהלכה. בדיון בבית משפט השלום הושג בין בעלי הדין ביום 18.6.02 הסכם בעניין המסלעה. נבון התחייבו לסלק את המסלעה הקיימת. עם זאת הוסכם כי נבון יהיו רשאים לבנות מסלעה אחרת במקום הקיימת. בהסכם נקבעו פרטים שונים לגבי המסלעה שנבון רשאים להקימה. ההסכם קיבל תוקף של החלטה בו ביום. לא חלפו אלא חודשים ספורים ועצמון עתרו בפני בית משפט השלום לפי הפקודה, בטענה שנבון הפרו את ההסכם וממילא את החלטתו של בית המשפט. עצמון טענו כי המסלעה שהוקמה אינה תואמת את המוסכם. כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת מומחה. לאחר מכן מינה בית המשפט מומחה אחד מטעמו ובהמשך הוא מינה מומחה נוסף. המומחים מטעם בית המשפט הגיעו למסקנה כי המסלעה שהוקמה איננה בטיחותית וכי היא עלולה לקרוס. חרף זאת החליט בית משפט השלום שאין להפעיל נגד נבון הליך לפי הפקודה. זאת, משום שהפרטים המוסכמים בעניין המסלעה כאמור בהסכם, הם שהביאו לכך שלא ניתן לבנות מסלעה בטיחותית.
3. עצמון עתרו בפני בית המשפט המחוזי על דרך בקשת רשות ערעור נגד דחיית בקשתם שהוגשה לפי הפקודה. בפסק דינו המפורט מיום 23.3.05 הגיע בית המשפט למסקנה כי המסלעה נבנתה בניגוד להסכם. על פי גישתה של ערכאת הערעור, כלל ההסכם תנאי מכללא לפיו המסלעה שתוקם תהיה בטיחותית. הואיל ועל פי חוות דעת המומחים המסלעה הינה רעועה ויוצרת סיכון, יש בכך משום הפרה של ההסכם, אשר מצדיקה הפעלה של הסמכות על פי הפקודה. בפסק הדין נצטוו נבון לפרק את המסלעה הקיימת. כן נקבע כי אם יחליטו הם להקים מסלעה אחרת, תהא חובה לבצעה על פי הדרישות שבחוות הדעת של אחד המומחים שמינה בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי על נבון לבצע את הנדרש עד ליום 30.6.05. עוד נאמר בפסק הדין כי היה ונבון לא יפעלו כמתחייב מן ההחלטה מיום 18.6.02, יהא עליהם לשלם קנס של 3,000 ש"ח מדי שבוע.
4. כאמור, השאלה מהי דרך התקיפה הנכונה של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, הובאה בפני רשם בית משפט זה (כבוד השופט י' מרזל). הרשם סמך על האמור בסעיף 8(1) לפקודה. באותה הוראה נקבע כי ניתן לערער על החלטה המטילה סנקציה בשל סירוב לציית לצו שיפוטי, כפי שניתן לערער על פסק דין פלילי המטיל עונש. הרשם פסק כי ניתן להשיג בזכות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דעתנו שונה מדעתו של כבוד הרשם.
5. שיטת המשפט הנוהגת אצלנו מבוססת על כך שהנפגע מפסק דין של ערכאה ראשונה זכאי לערער על פסק הדין. כך עולה מסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, שזו לשונו:
"פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון".
ההוראה האמורה עוסקת בזכות להשיג על פסק דין, בין אם מדובר בעניין פלילי, אזרחי או מינהלי (וכן ראו סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) וסעיף 11 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - חוק בתי משפט מינהליים)). אין היא מתייחסת לתקיפה של החלטות ביניים. בנושא של החלטות ביניים קיימים הבדלים בין התחום הפלילי, לאזרחי ולמינהלי. בתחום הפלילי אין זכות לתקוף החלטות ביניים במהלך המשפט אלא במקרים מיוחדים (למשל, החלטה בעניין חומר חקירה, אשר לגביה נתונה זכות ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בתחום האזרחי לא נתונה זכות ערעור טרם מתן פסק הדין על החלטות ביניים, אך ניתן לבקש רשות ערעור מערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט). בתחום המינהלי אין אפשרות לבקש רשות ערעור על כל החלטת ביניים, אלא על החלטות מסויימות (כאמור בסעיף 12 לחוק בתי משפט מינהליים). בנוסף להוראות המדברות על זכות או רשות ערעור על פסקי דין והחלטות שניתנו בערכאה הראשונה, חובה להזכיר את האפשרות הנתונה לבעל דין לתקוף החלטות ופסקי דין שניתנו על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור. הדרך לעשות כן היא באמצעות בקשת רשות ערעור, כאמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (בשאלה מי מוסמך ליתן רשות ערעור עוסקת הסיפא לסעיף הנזכר).
6. בצד ההוראות הכלליות בעניין זכות ערעור ורשות ערעור מוצאים אנו הסדרים מיוחדים, בין כאלה שנתקבלו לפני חקיקתן של ההוראות הכלליות שהזכרנו, ובין מאוחרות להן. הסדר מיוחד כזה, שמקורו בעבר, מצוי בפקודה (שנחקקה בשנת 1929). ההוראה הרלוונטית לענייננו הינה זו שבסעיף 8(1) לפקודה, הקובעת כדלקמן (בעקבות תיקוניה):
"An appeal shall lie from any order for a penalty made by a district court or a land court or a magistrate's court under section 6 on the same conditions as an appeal from a criminal judgment imposing a like penalty".
ובתרגום לעברית:
"צו המטיל עונש שניתן על ידי בית משפט מחוזי או בית משפט לקרקעות או בית משפט שלום על פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה".
עיון בסעיף מלמד כי עוסק הוא רק במצב בו בית המשפט מחליט להפעיל סנקציה נגד המשיב בבקשת הביזיון. הסעיף אינו דן בדרך התקיפה מקום שבית המשפט דוחה את בקשת הביזיון. הסוגיה של דרך התקיפה במקרה כזה התעוררה בפני בית המשפט העליון בע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541 (להלן - פרשת עזוז). נפסק שם, כי כאשר נדחית בקשה לפי הפקודה ניתן להשיג על ההחלטה על דרך בקשת רשות ערעור. יצוין, כי באותה עת ניתן היה לבקש רשות ערעור לגבי החלטה אחרת בתחום האזרחי לא רק מערכאת הערעור אלא גם מן הערכאה הדיונית. כיום ניתן לבקש רשות כאמור אך ורק מערכאת הערעור (זאת בעקבות תיקון משנת 1975 של הסעיפים הרלוונטיים בחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, שקדם לחוק הנוכחי). בית משפט זה ביקש למנוע תוצאה לפיה לא ניתן כלל לתקוף את ההחלטה הדוחה בקשה לפי הפקודה (פרשת עזוז, בעמ' 2545, השופט צ' ברנזון), שהרי יש לזכור כי סעיף 8(1) עוסק אך ורק במצב בו בקשת הביזיון מתקבלת. הרצון הטבעי להימנע מתוצאה לפיה לא ניתן כלל לתקוף החלטה שיפוטית - במקרה זה החלטה הדוחה בקשה לפי הפקודה - יצר מצב א-סימטרי: כאשר בית המשפט נעתר לבקשה לפי הפקודה, דרך התקיפה הינה זו של ערעור פלילי בזכות. לעומת זאת, כאשר הבקשה נדחית נעשית ההשגה על דרך בקשת רשות ערעור כבהליך אזרחי. ההבדל האמור גורר הבדל נוסף. במקרה הראשון, זה של ערעור, נדון ההליך בפני מותב תלתא, בעוד שבמקרה האחר, זה של בקשת רשות ערעור, יכול ההליך להידון בפני דן יחיד (זאת הן לגבי הדיון בבקשה והן לגבי הדיון בערעור).
7. כזכור, דעתו של הרשם הנכבד של בית משפט זה היתה שלאור סעיף 8(1) לפקודה יש לקבוע כי במקרה הנוכחי נתונה זכות ערעור לנבון. כל זאת, משום שבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור היה הערכאה הראשונה שהטילה סנקציה על נבון מכוח הפקודה. התוצאה של החלטת הרשם היא שבמקרה של הליך לפי פקודת הביזיון תיווצר סטייה מן השיטה הכללית הנוהגת בישראל בכל הנוגע לתקיפה של החלטות שיפוטיות. בעוד שפסק דין של ערכאת הערעור אינו ניתן לתקיפה אלא ברשות, הרי דווקא בתחום המסוים של ביזיון בית המשפט תהא זכות ערעור על פסק דינה של ערכאת הערעור. אכן, כבר פסק הדין בפרשת עזוז יצר חוסר סימטריה באשר לדרך התקיפה. אין צורך להרחיב את הסטייה מן השיטה הכללית הקיימת על ידי כך שנאמר, כי דווקא במקרים דוגמת אלה שבפנינו קיימת זכות ערעור על החלטתה של ערכאת הערעור.
ניתן להביא דוגמאות שונות של סיטואציות בהן נקבע כי לא קיימת זכות ערעור על החלטתה של ערכאת הערעור, אף שמדובר במקרים קשים יותר מזה שעל פי הפקודה. כך למשל, ניקח מקרה בו בית משפט שלום מזכה נאשם בהליך פלילי ואילו ערעור שמגישה המדינה על הזיכוי - מתקבל. בוודאי שמקרה כזה מציב דילמה קשה אף יותר מזו המתעוררת בהליך לפי הפקודה. גם במצב דברים כזה אין נתונה זכות ערעור, אף שלראשונה הורשע הנאשם על ידי ערכאת הערעור (ראו, למשל, רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות בפיסקה 7 שם). גם בתחום האזרחי מתעוררות לעיתים סיטואציות דומות, אך פחותות בחריפותן. כך למשל, אפשר שבית משפט שלום ידחה תובענה בעוד שערכאת הערעור תהפוך את פסק הדין ותקבל את התביעה במלואה. לבעל הדין שנכשל בערכאת הערעור נתונה אך האפשרות לבקש רשות לערער לבית המשפט העליון, למרות שכישלונו הראשון היה בערכאת הערעור. דוגמה אחרת היא כאשר בית משפט שלום דוחה בקשה לסילוק על הסף. הדחייה מסווגת כהחלטה אחרת, אשר ניתן לתקוף אותה על דרך בקשת רשות ערעור. היה ובית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור מחליט בסופו של דבר לקבל את הערעור, המשמעות היא דחייתה של התובענה. גם בדוגמה זו, כישלונו הראשון של התובע הינו מתחת ידיה של ערכאת הערעור. אף כאן לא קיימת זכות ערעור לבית המשפט העליון, אלא יש צורך ברשות (ראו ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ (לא פורסם); פסק דין זה הפך את החלטתו של כבוד הרשם בעניין: פ"ד נח(1) 295). ההסבר לתוצאה לפיה פתוחה הדרך לבית המשפט העליון רק באמצעות רשות ערעור הוא, שעל פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות - הערכאה הדיונית וערכאת הערעור (כללית ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999), עמ' 177 ואילך). אין זה משנה כלל אם בעל הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה לעניין השאלה האם נתונה לו זכות לפנות לערכאת ערעור נוספת, שנייה במספר, ואשר היא הערכאה השלישית הדנה בעניין (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם); רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (לא פורסם); וכן ראו רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם); רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם)). במלים אחרות, די בכך שהעניין נדון בשתי ערכאות. אין משמעות, מבחינת האפשרות לפנות לערכאה שלישית, לכך שהיו הבדלים בתוצאות של ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות. אף אם התוצאה התהפכה במלואה בערכאת הערעור, אין לבעל הדין שהפסיד בערכאה זו, לאחר שזכה בערכאה הראשונה, זכות לערער לבית המשפט העליון. יכול הוא לבקש רשות ערעור (מבית המשפט המחוזי או מבית המשפט העליון: סעיף 41(ב) סיפא לחוק בתי המשפט). אכן, קיימים מצבים מיוחדים לגביהם נקבע בעבר שנתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון, אף שהעניין נדון בערעור בבית המשפט המחוזי (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לו(1) 267; בש"א 7388/01 וינברג-דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913). ייתכן שראוי לבחון שוב את אותם מצבים מיוחדים במטרה להביא לאחידות מלאה, עד כמה שניתן, בכללי הערעור.
8. כבוד הרשם ציין בהחלטתו את הלשון של סעיף 8(1) לפקודה, אשר לפיה נתונה זכות ערעור על ההחלטה להטיל סנקציה בשל אי ציות לצו שיפוטי. נכון הוא שבמקרה הנוכחי נקבעה הסנקציה לראשונה על ידי ערכאת הערעור. אף שכך הוא, הרי אין הדבר שונה במהותו מן המקרה בו נאשם מזוכה על ידי בית משפט שלום ומורשע בגדרו של ערעור על פסק הדין המזכה. גם העובדה שמהלך התקיפה הראשוני במקרה של דחיית הבקשה לביזיון נעשה בגדר הליך אזרחי ועל דרך בקשת רשות, אין בו כדי לשנות. הנקודה המכרעת הינה שלכל אחד מבעלי הדין המעורבים בהליך הביזיון ניתנה אפשרות כפולה להציג את עמדתו. הואיל וכך, הדרך לערעור נוסף, הפעם בפני בית המשפט העליון, פתוחה אך ורק אם תינתן רשות ערעור.
9. מדיוננו עד הלום מתבקשות הקביעות הבאות:
א. כאשר נדחית בקשת ביזיון לפי הפקודה על ידי בית משפט השלום, רשאי מגיש הבקשה להשיג על ההחלטה באמצעות בקשת רשות ערעור (אזרחי) בפני בית המשפט המחוזי.
את החלטתה של ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי) ניתן לתקוף אך ורק ברשות ולא בזכות, בין אם הערעור מתקבל בסופו של דבר ובין אם הערעור נדחה (או שבקשת הרשות נדחית).