השופטת מ' נאור:
1. מה היא התכלית לשמה מותרת הוכחת עברו הפלילי של נאשם לפי סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בשלב בירור אשמתו? זו השאלה המרכזית העומדת לדיון במסגרת הערעור שבפנינו.
2. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש) בשתי עבירות אונס לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בניסיון אונס לפי הסעיף האמור בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 לחוק העונשין בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. בגין מעשיו אלה נידון המערער לעונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח ותשלום קנס בסך 7,000 ש"ח. הוא מערער על הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו.
העובדות הצריכות לעניין
3. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1980 ולהם 9 ילדים משותפים. במרוצת השנים עלו יחסיהם של השניים על שרטון והם נפרדו. בשנת 2001 חזרו בני הזוג זה לזו לזמן מה, עד שבחודש מרץ 2002 עזבה המתלוננת את בית המשפחה עם חמישה מילדיה, נסעה לבית אחותה המתגוררת בבני-ברק ומאז לא חזרה לחיות עם בעלה. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג.
האישומים בעבירות אינוס
4. על-פי האישום הראשון הואשם המערער כי תפס את המתלוננת, לאחר שזו סירבה לקיים עמו יחסי מין, והפשיט אותה מבגדיה בניגוד לרצונה. המתלוננת משכה בזקנו וניסתה לנשוך אותו בפניו ובידיו, אולם המערער התגבר על התנגדותה, פישק רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה מכך, הרתה המתלוננת, הריון שהסתיים בהפלה. על-פי האישום השני הואשם המערער כי איים על המתלוננת, לאחר שזו סירבה לדרישתו לקיים עמה יחסי מין, כי אם לא תענה לדרישתו, יפרסם שהיא משוגעת ויגרום לביטול חתונתה המתוכננת של אחת מבנותיהם. לאחר שהמתלוננת עמדה על סירובה, כך נטען, הפשיט אותה המערער מבגדיה, פישק רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. גם במקרה זה הרתה המתלוננת, הריון שהסתיים בהפלה. יצוין כי אין מחלוקת שהמתלוננת אכן הפילה פעמיים: בחודש אוגוסט 2001 ובחודש ינואר 2002.
האישום בעבירות ניסיון אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות
5. באישום השלישי נטען כי המערער נכנס לחדר הילדים, שעה שהמתלוננת ישנה בו, ונשכב עליה. המתלוננת התעוררה משנתה וצעקה שיחדל. המערער השיב מצידו כי הוא רשאי לעשות בה ככל שיחפוץ, ואז ניסה להפשיטה אך זו התנגדה לו. המערער הכה בראשה וניסה לקרוע את בגדיה במטרה לקיים עמה יחסי מין. לאחר מכן אחז המערער בעורפה של המתלוננת, הפיל אותה מהספה לרצפה והכה בראשה, בצווארה, בכתפיה, בבטנה ובברכיה. כתוצאה מהמכות שספגה, כך נטען, נגרמו למתלוננת שטפי דם מעל ברכה הימנית, סימנים בצווארה ומעל כתפה הימנית ושריטות בגב ובבטן העליונה. בית המשפט המחוזי בחר לפתוח את הכרעת דינו בדיון באישום זה ומטעמי נוחות, כך אעשה גם אני.
ההליך בפני בית המשפט המחוזי
1. האישום השלישי
6. במענה לאישום השלישי סיפר המערער, כי הוא ביקש לקיים יחסי מין עם המתלוננת אולם זו מצידה ביקשה ממנו להמתין לבוקר. בבוקר ביקשה המתלוננת מהמערער שייקח את הילדים לבית הספר תחילה וציינה כי לאחר מכן "יהיו ביחד". כשחזר המערער לביתם, טענה המתלוננת כי היא בנידה. המערער, שחש לדבריו מרומה, שכן על פי המשפט העברי אסור המגע עם אישה בנידה, הביע פליאתו ושאל אותה כיצד ייתכן הדבר שהרי טבלה היא במקווה ביום האתמול. הוא התרגז והעיף את כיסוי הראש שקנה לה אל מחוץ לחלון. לטענתו, רגז על שעשה מעשה אסור מבחינה הלכתית וכן על סירובה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין.
לאחר האירוע, נמלטה המתלוננת מפני אלימותו של המערער, לדבריה, ונסעה לבית אחותה, פ' שמה, כשהיא לבושה בחלוק, חובשת כיסוי ראש "של בית" ובאמתחתה תיק וכרטיסיה. לטענת המערער סיבת עזיבתה של המתלוננת באותו ערב היתה רצונה לטפל בבנה האוטיסט של אחותה. גרסתו זו לא נמסרה במשטרה. לדברי המערער, לאחר האירוע השלישי עמדו לרשות המתלוננת מספר שעות בהן היה בידה להתארגן כראוי לפני שעזבה לאחותה ויציאתה בלבוש מרושל היתה מבחירה. לטענתו, העובדה כי לאחר האירוע המתלוננת כיבסה, בישלה, האכילה את ילדיה ונסעה עמם באוטובוס לאחותה, מלמדת על כך שמצבה הגופני היה תקין.
בתה של המתלוננת סיפרה בעדותה כי באותו הלילה נסעה עם המתלוננת לביתה של פ' וכי המתלוננת תפקדה שם כרגיל. הבת שללה את הטענה לפיה שכבה המתלוננת על המיטה כשהיא מתפתלת מכאבים. על פי העדות, המתלוננת לקחה אותה ואת אחיה ואחיותיה לטיול בגן משחקים ובקניון. יחד עם זאת, זכרה הבת שהמתלוננת נסעה עם כיסוי ראש "של בית", חלוק ותיק. לדברי הבת, היתה לה הרגשה שהמתלוננת עושה "דברים רעים" למערער. בסיום עדותה יצאה הבת ממררת בבכי מהאולם. בית המשפט התרשם כי הבת היתה מעדיפה שלא להעיד כדי שלא לעמוד במצב של ניגוד בין המערער לבין המתלוננת. בנסיבות אלה, החליט בית המשפט כי אין להתייחס לתוכן עדותה, שהמצוקה בצבצה מכל מילה שאמרה. עדות בנם של בני הזוג הופסקה על-ידי בית המשפט לאחר שהגיע למסקנה כי היא אינה רלוונטית לכתב האישום.
בית המשפט ציין כי העובדה שהמתלוננת הוכתה ונותרו על גופה סימנים מאוששת על-ידי תעודה רפואית וכן על ידי דבריה של חוקרת המשטרה גלית ינקו שראתה את החבלות על גופה של המתלוננת ותיעדה אותן. לכך הוסיף בית המשפט את עדותה של פ', אחותה של המתלוננת, לפיה ראתה היא את החבלות והמכות על גופה של המתלוננת. מנגד, עמד בית המשפט על השוני בהסבר שניתן על ידי המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, לכך שלא פנתה מיד לבית החולים, אולם ציין כי שני הסבריה, רצונה להימנע מפגיעה בחתונת בתה ורצונה להתאושש תחילה מתחושתה הרעה עקב המכות שספגה מבעלה, אינם סותרים ואף משלימים זה את זה. בית המשפט קבע כי המתלוננת ברחה מביתה מפני אלימותו של המערער. צורת עזיבתה הבהולה של המתלוננת ואופן לבושה, כך נקבע, אינם עולים בקנה אחד עם טענת המערער לפיה נסעה המתלוננת לטפל בבנה של אחותה, ומצביעים על כך שיש ממש בטענתה. לכך הוסיף בית המשפט את העובדה כי גם המערער הודה שהמתלוננת לא נהגה לצאת מהבית עם כיסוי ראש "של בית" ואת עדותה של פ' לפיה המתלוננת בכתה וצרחה בזמן שסיפרה לה את שעולל לה המערער. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח שהמערער ניסה לבעול את המתלוננת, קרע את בגדיה והכה אותה בראשה. לאחר שנכזבה תוחלתו, חבט בה בכל גופה וגרם לה לחבלות.
2. האישומים בעבירות אינוס
7. במענה לאישומים בעבירות אינוס, הכחיש המערער כי כפה קיום יחסי מין על המתלוננת. לטענתו שני האישומים הראשונים בשקר יסודם. לדבריו, העובדה כי המתלוננת הלכה לטבול במקווה, מצביעה על רצונה לקיים איתו יחסי מין בשני המקרים בהם הואשם באונס.
בית המשפט קבע, לעניין שני האישומים הראשונים, כי אין זה מתקבל על הדעת שהמתלוננת תנוס מביתה לאחר האירוע המתואר באישום השלישי אלא אם חשה כי הוגדשה הסאה. בית המשפט הוסיף, כי אילו היה האירוע השלישי אירוע חד פעמי, לא היתה המתלוננת נוטשת את ביתה עם ילדיה כפי שהיתה לבושה ובידה תיק וכרטיסיה, אין זאת אלא שהמתלוננת יראה מבעלה.
מנגד, עמד בית המשפט על כך שעדותה של המתלוננת היתה הראיה הישירה היחידה להוכחת האישומים בעבירת האינוס. עוד צוין כי המתלוננת לא סיפרה בהזדמנות הראשונה על שני מעשי האונס, הנזכרים באישומים הראשון והשני, ועשתה זאת רק יומיים לאחר אשפוזה. ואולם בית המשפט קיבל את הסברה של המתלוננת לפיו האיחור נבע ממצבה הנפשי והגופני הירוד לאחר אירוע האלימות נשוא האישום השלישי. המתלוננת חששה כי בהגשת תלונה תפגע בבתה שעמדה להתחתן והיא אף נמנעה מלהשתתף בחתונה משום שהמערער איים עליה כי אם תהיה במקום הוא "יטפל" בה. בית המשפט קבע כי במצב דברים זה, מעייניה של המתלוננת, שעה שמסרה את התלונה בבית החולים, היו נתונים רק לאירוע האחרון ואין לראות בעיכוב האמור משום כבישת עדות. עם זאת דחה בית המשפט את טענתה של המתלוננת כי חששה "לעשות עניין" מהאונס הראשון מפני שבתה עמדה להתחתן וציין כי מחומר הראיות עולה שבעת הארוע טרם נמצא לבת שידוך. בית המשפט הוסיף, כי המתלוננת לא זכרה פרטים רבים, התבלבלה בין אירועים שונים ואף התלבטה בשאלת מיקום האונס הראשון, אולם - גרעין גרסתה נשאר מוצק. במהלך חייה של המתלוננת במחיצת המערער ידעו יחסיהם משברים רבים, פרידות וניסיונות פיוס, מעשי אלימות כלפי המתלוננת והילדים, הפלות ועוד. לפיכך נקבע כי אין ליתן משקל לבלבול ולאי הדיוק בנוגע לפרטים צדדיים. גרסתה של המתלוננת, כך נקבע, היא גרסת אמת בעוד שגרסתו של המערער, אשר "התמוטטה כבניין קלפים בחקירה הנגדית" (פסקה 16 להכרעת הדין) אינה ראויה לאמון. לבסוף קבע בית המשפט, כי המערער אכן אנס את המתלוננת בכפיה בחודש אוגוסט 2001, חרף התנגדותה למעשה, ופעם נוספת לקראת סוף שנת 2001, לאחר שתש כוחה להתנגד לו. בשני המקרים נפגעה המתלוננת נפשית וגופנית והיא הרתה והפילה כעבור זמן.