ערוץ 10 יפצה יצאנית שפניה לא טושטשו בכתבה שצולמה

מבוא וטענות הצדדים

1.       האם קיימת חובה על אמצעי-תקשורת לטשטש את פניהן של יצאניות בכתבות מצולמות, אפילו לא גילו הללו התנגדות לצילום?

2.       לפניי תביעה לפיצוי בגין פרסום כתבה אודות העיסוק בזנות, שבה נצפתה התובעת כמי שעוסקת בכך (להלן: 'הכתבה'). הכתבה שודרה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 במוצאי-שבת, 20.3.04 [העתק הכתבה, על גבי תקליטור, צורף לתיק וסומן במ/1].

3.       התובעת טוענת כי ניתן לזהותה בבירור בכתבה כמי שעוסקת בזנות, וכי יש בכך כדי לבזותה בעיני מכריה וקרוביה, שלא היו מודעים לכך [ חוק איסור לשון הרע (להלן: 'החוק'), סעיפים 1(1) ו-1(2)]. התובעת מוסיפה וטוענת כי חשיפה זו גרמה לה לחרדה ודיכאון, שבעטיים הסתגרה בביתה ונמנעה מלצאת לעבוד במשך כחצי-שנה. עקב כך נגרמו לה הפסדי השתכרות.

4.       הנתבעת טוענת כי לא ניתן היה לזהות את התובעת בצילום החטוף והמרוחק. ממילא לא היה בפרסום כדי לבזותה. התובעת הייתה מודעת לצילומים שנעשו תוך נוכחות בולטת של צוות הנתבעת, ובניגוד לחברותיה - לא עשתה כל מצג של מחאה נוכח הצילום. בנסיבות אלו ביטאה הסכמה-מכללא לצילום. לפיכך לא ראתה הנתבעת לעצמה חובה לטשטש את צילום פניה, כפי שנהגה כלפי לוחית הזיהוי של מכוניתו של הלקוח שלה. לחלופין, טוענת הנתבעת כי הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי; ולפיכך הוא חוסה תחת ההגנה האמורה בסעיף 14 בחוק. הנתבעת כופרת בנזק הנטען, וטוענת כי התובעת לא טענה לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק [לפי סעיף 7א(ב) בחוק].

5.       עקב החובה והאינטרס הציבורי לחסוך במשאב הציבורי של זמן שיפוטי - דנתי באותן טענות וראיות שמצאתי כמשמעותיות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

6.       עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.

חבות

7.       צפיתי בכתבה המוקלטת במהלך הדיון, ושבתי וצפיתי בה עובר לכתיבת פסק-הדין. אין ספק בלבי כי כל מכריה של התובעת - לרבות אלה שהיכרותם איתה רופפת - יכלו לזהותה בנקל כמי שעוסקת בזנות. יתר על כן: התובעת "כיכבה" בכתבה, כשהיא מצולמת באופן המאפשר את זיהויה הן בתחילת הכתבה והן בהמשכה.

8.       פרסום דבר עיסוקו של אדם בזנות הוא עניין "העלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" [סעיף 1(א) בחוק].

9.       לא נסתרה עדות התובעת כי לא שמה לב לצילומים [פרוטוקול, עמ' 7]; שאילולא-כן הייתה משתמטת מהם ומתנגדת לעשייתם ולפרסומם [תצהיר עדות ראשית של התובעת מיום 30.7.06, סעיף 19]. העדות הנוגדת מטעם הנתבעת הייתה בגדר השערה בלבד [שם, עמ' 11].

10.   הכתב הודה כי לא היה עניין ציבורי בחשיפתה האינדיבידואלית של מי מן היצאניות [פרוטוקול, עמ' 12, שורות 24-30]. בכך נשמט הצידוק לתחולת ההגנה לפי סעיף 14 בחוק.

11.   הכתב הניח כי בהיעדר מצג של התנגדות - לא הייתה חובה למנוע את האפשרות לזיהוי [פרוטוקול, עמ' 12]. בכל זאת, הנתבעת נמנעה, לגרסתה, מצילומי תקריב, מחשש לפגוע במצולמים [שם, שורות 17-23].

12.   כלומר, הנתבעת הייתה ערה לכך שזיהוי המצולמים עלול לפגוע בהם, ושהוא אינו נחוץ להשגת תכליתה של הכתבה, ובכל זאת לא נמנעה מיצירת האפשרות לזיהוי התובעת; זאת על יסוד השערה כי התובעת הייתה מודעת לצילומים, ועל-כן ניתן להסיק הסכמה מאי-התנגדותה.

13.   העד עומת עם העובדה כי גם הלקוח לא עשה מצג של התנגדות, ובכל-זאת טושטשה לוחית הזיהוי של מכוניתו. תגובתו הייתה כי לא היה ברור שהנהג הבחין בצילומים, ועל כן - לגביו - לא ניתן היה להסיק הסכמה כאמור [פרוטוקול, עמ' 13]. אולם הכתב הודה כי לקוחות אחרים הבחינו בנוכחותם הבולטת של צוותי הנתבעת, ועל כן הסתלקו מן המקום [שם]. לפיכך לא ברור מדוע לא יושמה לגבי הלקוח הנדון אותה השערה שיושמה לגבי התובעת, שלפיה יש לגזור הסכמה-מכללא מעצם נוכחותם הבולטת של הצלמים והיעדר ההתנגדות לצילום.

14.   נראה, אפוא, כי הנתבעת הקפידה על אי-חשיפתו של הלקוח יותר ממה שהקפידה על אי-חשיפתה של התובעת. כלומר, נראה שיש ממש בתחושתה הקשה של התובעת כי לפגיעה בה התלווה גם נופך של זלזול מפלה [פרוטוקול, עמ' 8].

15.   חוק איסור לשון הרע אינו קובע הסדר ספציפי בדבר הקשרים של הסכמה, או אי-התנגדות, שבהם יישלל האופי העוולתי של הפרסום. תחת זאת, מפנה החוק [בסעיף 7] להסדרים הכלליים ב פקודת הנזיקין, לרבות סעיף 5, העוסק בהגנה של 'הסתכנות מרצון'.

16.   הפסיקה צמצמה מאוד את תחולת ההגנה האמורה. ההלכה סוכמה על ידי עמוס הרמן בספרו מבוא לדיני נזיקין, 2006 [עמ' 353 ו-355, וראו ההפניות שם], כלהלן: "על מנת שהנתבע יחסה בצל ההגנה, עליו הנטל להוכיח שהתובע היה מודע לסכנה ורצה בה. התובע חייב היה לעשות בחירה חופשית, ובחירה חופשית משמעה בחירה המבוססת על מידע מלא של מכלול הנסיבות שלגביהן הובע הרצון להסתכן. הבחירה חייבת להיות מודעת ומושכלת. הרצון להסתכן והמודעות לסכנה אינם מספיקים. בצד החשיפה לסיכון הפיזי צריך התובע גם לחשוף עצמו לסכנת הפסד, שלא יזכה בפיצוי עבור הנזק שהוא עשוי לסבול... השופט חיים כהן מדגיש כי 'הגנת ההסתכנות מרצון תוכל להצליח אך לעתים נדירות ביותר".

17.   השערתה של התובעת, בדבר הסכמתה של הנתבעת לפרסום, רחוקה מלעמוד בדרישות אלה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח הסכמה בכלל, והסכמה מדעת לסיכון העובדתי (ההשפלה) והמשפטי (אי-פיצוי) - בפרט.