נימוקים
רקע
הוגשה לביה"ד בקשה להיתר נישואין. בתוכנה של הבקשה כתבו המבקשים שהם חיים יחד תקופה ארוכה ורצונם להינשא, והמונע מהם לעשות כן הוא מפני שהאישה התגרשה והמבקש שהיא חיה עימו הינו כהן. בנימוקיהם צירפו חו"ד הלכתית מנומקת של רב שכתב היתר לזוג זה, וביסס עמדתו על הפקעת קידושיה עם בעלה. יסוד ההיתר הוא מטעם שיש כאן מק"ט בגין זה שהבעל התגלה כנוטל סמים, וכמו כן התגלה שניסה לגנוב מהאישה והטענה שהוא גנב גדול, ואילו ידעה שכך הוא – האשה לא הייתה מוכנה להינשא לו, והיא לא ידעה על מומים אלו.
ביה"ד זימן לדיון את המבקשים, שמע את דבריהם בסבלנות מרובה, ובעת הדיון היו מלווים בשני טוענים רבנים. מעבר לטענה הנ"ל שנטענה, הוסיפו לטעון שהטבעת נקנתה מכספה של המבקשת, מה שאומר שהבעל לא קידש את האישה בטבעת שלו, דבר הגורם לבטלות הקידושין. ביה"ד האזין ברוב קשב לטענות אלו, ואף זימן את הבעל לשעבר של האישה להגיב לשני הדברים. הבעל לשעבר הכחיש בתוקף את הטענות שעלו כנגדו. לגבי הטענה הראשונה, טען הבעל שהיא ידעה שהוא לקח סמים, וגם זה לא באופן כזה שהוא מסומם אלא לקח קצת, ואף היא לקחה קצת. לגבי הטבעת טען הבעל שהוא גם שילם על טבעת זו, כך שהיא נקנתה מכספי שניהם והיא גם שלו.
יש לציין שביה"ד כאב מאוד את כאבה של האישה, מאחר ובילדותה היא נמסרה לאימוץ על רקע טרגי במות אביה, וכמו כן נישואיה אכן היו לא פשוטים. במהלך הדיון היתה לאישה עוגמת נפש גדולה, שראתה שבעלה לשעבר מכחיש דבריה והיא בטוחה בצדקתה, והיה שלב שהמבקשים אף כעסו על ביה"ד שכביכול לא מנסים מספיק להוציא את הצדק לאור. אין לי ספק שהפסק שצירפו הטוענים הרבניים הוא זה שהשלה את האישה, ונתן לה תקוה שיש אמת בטענותיה, וביה"ד הוא זה שמונע ממנה להינשא לאדם שלראשונה מתייחס אליה כפי שהיא ראויה, והמנוחה לה ציפתה במשך חייה הגיע בדמותו של כהן זה.
סבורני שיש להפיג אחת ולתמיד את ההשליה שקיבלה האישה מדברי באי כוחה, כאילו יש מקום להיתר, ואף אם נקבל כל דבריה. על כן בחרתי בכוונה להאריך ביסודות דינים אלו של בטלות קידושין בטענת מק"ט, וכן בקידושין בטבעת של האישה. עם כל האמפטיה שביה"ד רחש לצדדים, תורה היא ואין אנו יכולים לנהוג בה משוא פנים וכפי שכתב הרמב"ם בתשובה (סימן קנ): "וחלילה לשם יתברך שנסביר פנים בזה או שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו". כמו כן הריני פונה נרגשות לאלו הכותבים היתר בנושאים אלו מבלי לשאת באחריות לכנסת ישראל, והרי הם נוהגים קולא בנושא זה החמור. וזה החלי בעז"ה.
דיון והכרעה
- הצגת הנידונים ההלכתיים בעניין מק"ט על סוגיו
ראשית נבהיר, שגדר זה של הפקעת קידושין על יסוד מקח טעות הינו נדיר מאוד מצד פוסקי ההלכה, ולא ניתן להקל ראש בהלכה זו שהינה מהחמורות בהלכות. כל מי שמעלה על דעתו להשתמש בגדר זה צריך לבחון לעומק האם נכון כלל להעלות אותו בהקשרים שאינם עיגון קשה, ומום חמור מאוד, ולא כדי להגיע ולהגשים קוּלות בנידונים אחרים, וכגון נידון זה המונח לפתחנו. קשה היה עלי לקרוא את דברי ב"כ הצדדים שהביא מקורות שונים לביטול הקידושין בתואנה של מקח טעות, ולא שת ליבו לדברים פשוטים אלו שעולה מכלל הפוסקים, שלא ניתן להשתמש בקולות מעין אלו אלא בצורה נדירה מאוד, ובהצטרף עיגון קשה ומום קשה מאוד שברור שלא ניתן לחיות אתו, ואף זאת בצירוף קולות נוספות שיש בהן כדי צירוף ולא מהדברים שהעלה הטוען.
הנה בגדר זה של הפקעת קידושין על יסוד מום ישנם שני דרכים בסוגיות ובדברי הפוסקים:
הדרך הראשונה הינה הינה שלאחר הקידושין נוצר מום, ועל יסוד מום זה נוצרה אומדנא הקובעת שלא ניתן לחיות בחיים תקינים עם מום זה, וכל ההתקשרות הזוגית היתה על דעת זה שלא יהיו הפרעות מסוג זה, ולא על דעת זה נעשו הקידושין.
הדרך השניה, שבעת הקידושין היה מום ולא נודע לשני על מום זה, ומיד לאחר מכן גילו את המום, והטענה הינה מקח טעות כיון שבעת ההתקשרות בין השניים לא נודע עניין המום, ואף לא יכול היה להיודע ע"י בדיקה, וכפי שנבאר להלן, ובמציאות זו טוען הרוצה לבטל את המקח שזה לא האדם שאיתו רציתי להינשא.
בשני דרכים אלו יש לוודא שאכן אנו עוסקים במום גדול כזה, שכל אדם לא היה מוכן להיכנס למציאות זוגית באופן כזה, ולא במום שישנם אנשים היכולים לחיות עם אדם הנושא מום זה. ואף אם אכן לצד השני שלא נודע על מום זה הוא מהאנשים שאינם יכולים לחיות עם מום כזה, מכל מקום כיון שישנם אנשים היכולים לחיות עם מציאות זו, הרי שכעת לא ניתן לטעון שמום זה מהווה עילה לביטול מקח, ובעצם ביטול הנישואין.
נבהיר כבר עתה, שישנו הבדל גדול בין שתי הדרכים. הדרך הראשונה הינה פחות מקובלת ורצויה, וממילא יותר נדירה באופן קיצוני בספרות הפוסקים. לפני שנבחן דרך זו והקשיים העומדים בצידה, נחל מהסברא. המדובר הוא על מציאות בה נולדה מציאות קיצונית של מום שהצד השני מתקשה לחיות אתו, ואכן עולה בליבו המחשבה שאם היה יודע על מום כזה יתכן ולא היה נכנס למציאות זוגית זו. ברור שאמירה מסוג זה מצריכה מציאות קיצונית של מום, שכן הפגם שנולד אמור להוות עילה לערער את כל החיים המשותפים שחיו עד עתה, ולבטל את הקניין ואת אופי ההתקשרות הן הממונית והן האיסורית גם יחד, ודבר זה לא ניתן לעשות בקלות. ואכן יש כאלו שבוחרים להמשיך ללוות את בן הזוג דוקא מתוך מחויבות שנוצרה, ועל כן לא קל יהיה לבטל את הקידושין על יסוד אומדנא זו. ביטול מסוג זה לא נקרא מקח טעות, על אף שישנו שיתוף השם לביטול מסוג זה, אלא קרוי הוא ביטול על יסוד אומדנא, והאומדנא היא שלו היה יודע שיתפתח המצב למציאות כזו הרי שלא היה נכנס לחיים אלו.
- ביטול הקידושין על יסוד אומדנא וגדריה
תחילת עניין זה של ביטול התחייבות על יסוד אומדנא נידון בגמ' בכתובות (דף מז ע"ב), וז"ל :
"לימא, בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן קמיפלגי; דתנן: נתארמלה או נתגרשה, בין מן הנשואין בין מן האירוסין - גובה את הכל; ר"א ב"ע אומר: מן הנשואין - גובה את הכל, ומן האירוסין - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה."
הגמ' עוסקת באדם הכותב לארוסתו כתובה ותוספת כתובה, וטרם נשא אותה היא מתה או התגרשו. דעת ראב"ע היא שעיקר כתובה מגיע לה כדינה, אך התוספת שכתב לו מדעתו – הרי שכל מה שכתב לה הוא על מנת לכונסה, ולא לשלב האירוסין, וכיון שהנישואין לא יצאו לפועל הרי התוספת שהתחייב בטלה. על יסוד דברים אלו למדו תוס' הגדרה, שאף אם הקידושין חלו ואיתם יש לכאורה להתחייבויותיו שלו לחול, מכל מקום אנו אומדים דעת הנותן שלא על דעת כן נתן, ומכח זה מבטלים את נתינת תוספת הכתובה. מיד מקשים על זה תוס' קושיא, לא לפני שמקדימים לנו לא להיבהל מסברא זו, שכן מצאנו כמותה עוד פעמים בש"ס, וז"ל :