עפ"ג 4603-12-15 מדינת ישראל נ' עבד אלפתאח פכורי

סגן הנשיא, י' נועם:

1.לפנינו ערעור המדינה על גזר-הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק), בת"פ 6364-03-10, מיום 18.1.15, לפיו הורשע המשיב בעבירות של ניסיון הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בשילוב סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נהיגה פוחזת ברכב – לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין; והפרת חובת חגירת חגורת בטיחות – לפי סעיף 83ב(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ונידון למאסר על-תנאי לתקופה של ששה חודשים, לחתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪ ולפסילה על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים.

2.הודאתו של המשיב ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפיו הודה הלה בעובדות כתב-אישום מתוקן. הסדר הטיעון לא חל על העונש. על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, ביום 25.12.08 בשעות הצהריים הגיע המשיב למחסום "מכבים" מכיוון אזור יהודה ושומרון לשטח ישראל, כאשר הוא נוהג ברכב משא שבתוכו שמונה תושבים זרים, אשר ביקשו להיכנס לישראל שלא כדין. חמישה מהם ישבו בתוך הרכב, ושלושה – בחלק האחורי של הרכב, בתוך ארגז, שאינו מיועד להסעת נוסעים, וממילא – מבלי שחגרו חגורות בטיחות.

3.להלן תמצית השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא בפרשת גזר הדין. בית-משפט קמא הורה על הגשת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. בחוות דעת שהוגשה לבית-משפט קמא ביום 3.10.15, ציין הממונה, כי המשיב עתיד להתחיל ביום 2.12.15 לרצות עונש מאסר בעבודות שירות אשר נגזר עליו ביום 30.6.15, בת"פ 28814-03-10 בבית-משפט השלום בכפר-סבא. עוד צוין, כי המשיב הציג לממונה מסמכים רפואיים לפיהם הוא צפוי לעבור ניתוח אורתופדי בסוף שנת 2015. משכך עתר הממונה לדחיית הדיון במספר חודשים, לשם הזמנת המשיב לוועדת מיון והתאמה בתום הניתוח ותקופת השיקום.

בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-משפט קמא ביום 15.10.15 צוין, כי המשיב נטל אחריות על מעשיו, וכי לדבריו, נגרר לביצוע העבירה, בתקופה שבה היה ללא תעסוקה. שירות המבחן התרשם, כי העבירות בוצעו על-רקע חוסר בשלות, גילו הצעיר של המשיב, ומצבו הנפשי והתפקודי. הוא המליץ להסתפק בהטלת מאסר על-תנאי והתחייבות כספית.

ביום 8.10.15 הוגשה חוות-דעת נוספת של הממונה על עבודות השירות, ובה נתבקשה דחייה נוספת של הדיון, כדי להמתין להשתלבותו של המשיב בעבודות שירות שנגזרו עליו בת"פ 28844-03-10.

טיעוני הצדדים לעונש בערכאה קמא נשמעו ביום 18.10.15. המערערת טענה, כי מתחם הענישה ההולם נע בין שלושה חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל, וביקשה לגזור על המשיב שמונה חודשי מאסר בפועל, בצד רכיבי ענישה נוספים. ב"כ המשיב ביקש להסתפק בהטלת מאסר על-תנאי, זאת לנוכח חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, ונסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות מצבו הנפשי והפגיעה האורתופדית שבעניינה הוא אמור לעבור ניתוח.

4.בגזר-דינו נמנע בית-משפט קמא מלציין מהו מתחם הענישה ההולם; וציין, כי לכאורה היה מקום להטיל על המשיב מאסר לריצוי בעבודות שירות. עם זאת, ציין בית-משפט קמא, כי מתעורר "ספק אם הנאשם מסוגל לבצע עבודות שירות"; ועל-רקע זה החליט, כלשונו, "לפנים משורת הדין" לאמץ את המלצת שירות המבחן לעניין העונש, וגזר את הדין כמפורט לעיל. בית-המשפט הוסיף וציין, כי הוא נמנע מלהטיל על המשיב רכיב של פסילה בפועל, הואיל והלה זקוק לרישיון הנהיגה כדי להגיע לטיפולים הרפואיים.

5.בערעורה מלינה המדינה על-כך שבית-משפט קמא גזר את הדין מבלי לקבוע מתחם ענישה, ובכך שחרג מאמות המידה העונשיות הנהוגות, בעונש שהטיל על המשיב. לגרסתה, שגה בית-משפט קמא כאשר נמנע מלהטיל על המשיב הן רכיב של מאסר בפועל והן רכיב של פסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה.