עפ"ג 1232-04-15 מדינת ישראל נ' מרקוס

המשיב הורשע על סמך הודייתו במספר עבירות: איומים, חבלה, החזקת סכין למטרה לא כשרה וכן תקפה הגורמת חבלה, הכל בהתייחס לאירוע מיום 17.9.12. האירוע כולו התרחש על רקע דרישתו של המשיב מהמתלוננים בתיק זה להוריד את המוסיקה והתפתח כפי שהתפתח.

בגזר דין ארוך ומפורט מאוד הגיע בית משפט קמא (כב' השופט ש' בקר) למסקנה כי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המשיב, אין מקום לשלוח אותו למאסר והורה על ענישה כדלקמן: צו מבחן למשך שנה;

מאסר על תנאי למשך 9 חודשים ביחס לעבירות של חבלה או תקיפה;

מאסר על תנאי של 7 חודשים לענין עבירה של החזקת סכין;

מאסר על תנאי של 3 חודשים לענין עבירה של איומים וכן פיצוי למתלונן מספר 1 בסך 25,000 ₪ ולמתלונן מס' 3 15,000 ₪.

על גזר הדין ערערה המדינה בפנינו.

המדינה הפנתה לאופייה של האלימות בתיק זה שמחייבת לשיטתה מאסר בפועל לתקופה לא מבוטלת. המדינה ציינה בהודעת הערעור כי מלכתחילה הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו תעתור לעונש של 18 חודשי מאסר ואילו הסנגור יוכל לטעון כרצונו. עוד מפנה התביעה בהודעת הערעור לדברים שנאמרו בגזר הדין של בית משפט קמא, בית המשפט אמר בין היתר כי: "אין לי כל טענה ביחס למתחם שטענה התביעה, מתחם ראוי והגון המתאים לתקריות אלימות כפי שעשה הנאשם...". בהינתן האמור לעיל סבורה התביעה כי גם בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות ומצבו הנפשי של המשיב, לא היה מקום להסתפק בענישה שפורטה לעיל והעתירה היא להתערב בענישה, להעדיף את האינטרס הציבורי ולהטיל על המשיב תקופת מאסר שתרוצה מאחורי סורג ובריח.

בישיבה הקודמת, לאחר שעיינו בשפע החומר שיש בתיק זה, לרבות חוות דעת שונות כשהכוונה בעיקר לחוות דעת פסיכיאטריות ותסקירים, ראינו לנכון לבחון את האפשרות למצוא עבור המשיב מקום בו יוכל לרצות עבודות שירות, זאת משום שהתרשמנו כי ענישה של מאסר מאחורי סורג ובריח היא ענישה הרסנית, ומכאן – לא מידתית עבור המערער שבפנינו. מסקנתנו נשענה על כל האמור באותן חוות דעת המונחות בפנינו.

הורינו בישיבה הקודמת גם על המצאת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת.

היום מונחת בפנינו חוות הדעת הפסיכיאטרית ולצידה חוות הדעת של הממונה שסבר כי המשיב איננו כשיר לביצוע עבודות שירות. המדינה נותרה בעמדתה והיא סבורה כי גם תוך מתן משקל לנסיבותיו הקשות של המשיב, אין מקום בתיק זה להסתפק בענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר.

תוך התלבטות ולא בלב קל אנו מחליטים, חרף עמדת התביעה, להסתפק בענישה שניתנה בבית משפט קמא ולא להיעתר לבקשה לשלוח את המשיב למאסר.

הנימוק העיקרי שעליו מושתתת החלטתנו עניינו במיהותו של המשיב שבפנינו. מעיון בחוות הדעת עולה כי המשיב למעשה כלוא בביתו בעבותות נפשו המעוותת והמיוסרת. שליחתו למאסר תהווה עבורו התאכזרות ולשיטתנו, מעבר לנדרש, לכך איננו רואים מקום. הערכה היא כי מאסר עלול לדחוף את המשיב אל מעבר לפי התהום שבו הוא מצוי כרגע.