עע"מ 1319/15 עיריית יבנה ואח' נ' אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ ואח'

השופט ע' פוגלמן:

בית משפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה ד"ר ע' מודריק) ביטל את חיובן של חברות גז בתשלום ארנונה עבור שטחים שבהם מוטמנים צוברי גז המשמשים לאספקת גז לבתים משותפים. בכך עניינו של הערעור שלפנינו.

1. צוברי גז מוטמנים מתחת לפני הקרקע בחצרות של בתים משותפים. לכל צובר יש פתח עליון שדרכו מתבצע מילוי המיכלים. השטחים המחויבים סווגו על ידי הרשויות המערערות כ"קרקע תפוסה" וחישוב השטח נעשה על פי צירוף של השטח המכסה את הצובר הטמון בקרקע בתוספת "מרווחי ביטחון" שיש לשומרם על פי הוראות התקינה הרלוונטיות.

2. עתירות שונות שהוגשו לבית המשפט לעניינים מינהליים בהתייחס לחיובי ארנונה שהשיתו המערערות התמקדו בשאלת חוקיות הסיווג של "קרקע תפוסה", במיהות המחזיק בקרקע הצוברים ובשלוש שאלות משנה: (1) החלת הפטור הקבוע בסעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות); (2) פגיעה בחוקי ההקפאה; (3) חוקיות שומה שהוצאה על דרך הערכה. בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על כך שהכרעה בשאלה המרכזית שהועמדה לדיון ניתנה בשעתו בעמ"נ (חיפה) 254/05 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל (28.3.2007) (כב' השופט ר' סוקולׂ) וראה לקבל את עיקרי מסקנותיו, כמפורט להלן (וראו בקשת רשות לערער שהוגשה על פסק דין זה ונדחתה בלא דיון בטענות לגופן: בר"ם 5766/07 מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל נ' סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ (2.1.2008)).

3. לאחר פירוט ובחינה של טענות הצדדים, נדרש בית המשפט לשאלה מיהו "המחזיק בנכס", תוך הפניה להגדרה בסעיף 7 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 המפנה להגדרה הקבועה בסעיף 269 לפקודת העיריות ("'מחזיק' – למעט דייר משנה") וההגדרה הקבועה בסעיף 1 לפקודת העיריות, כלהלן:

4. בית המשפט עמד על ההלכה הפסוקה שלפיה המחזיק יהיה "בעל הזיקה הקרובה ביותר" – מי שיש לו את מירב הזיקות לנכס (רע"א 9813/03 מדינת ישראל- משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 9 (4.2.2007); רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, 663 (1992)) או מי שהוא הנהנה העיקרי מהנכס (ראו ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 166 (1999) והשוו ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991)), ועל כך שבגדר מבחן "מירב הזיקות הקרובות לנכס" יש לשקול גם את ההנאה משירותי הרשות הלכה למעשה. עוד הוסיף בית המשפט כי מהותה של "החזקה" בנכס נעוצה ביכולת השליטה של אדם בנכס ויכולתו לנצל את הנכס לצרכיו השונים.

5. בית המשפט הוסיף ועמד על הגדרת קרקע תפוסה בפקודת העיריות ועל הרכיבים שאותם יש להוכיח על מנת לסווג את הקרקע ככזו (עע"ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקאות 26-23 (1.12.2011)). על מנת שהקרקע תיחשב כתפוסה צריכים להתקיים – לפי סעיף 269 לפקודת העיריות – מספר תנאים, שביניהם החזקה ושימוש שאינם ביחד עם הבניין. נפסק כי על פי המבחנים הקבועים בדין, חברות הגז אינן המחזיקות והמשתמשות בקרקע האמורה.

6. בית המשפט קבע כי ה"שימוש" של חברות הגז בקרקע מסתכם בהטמנה ראשונית של הצוברים בה. לאחר מכן, החברות אינן עושות "שימוש" בקרקע. הטמנת הצוברים בקרקע אינה מונעת שימוש אחר בה וניתן לעשות בשטח שימוש לרווחת התושבים. עוד קבע בית המשפט כי המחזיק בבניין הוא גם המחזיק בשטחים המחויבים; ולפיכך ההחזקה בשטחים אלה אינה של חברות הגז. לכך הוסף כי גם אם היה מגיע למסקנה כי השטחים נושא הדיון ברי חיוב בארנונה, הרי גם אז המסקנה היא כי לא ניתן להפנות את דרישת החיוב לחברות הגז, שכן לפי מבחן "הזיקה הקרובה ביותר", ההנאה העיקרית מן ה"שטח" שבו מוטמנים הצוברים היא של צרכני הגז. בית המשפט סיכם אפוא כי מהמקובץ עולה כי הן על פי מבחני ההחזקה, הן על פי הסיווג הראוי, העותרות אינן המחזיקות בקרקע שבה טמונים הצוברים. רוב הצוברים מוטמנים בשטחי בתים משותפים או בשטחים ציבוריים שבהם אין מניעה לעשות שימוש בתכסית הקרקע המכסה את הצובר ואת השטח שמסביבו, המוגדר כ"מרווח ביטחון". הוער אף כי מקום שמתקיימות נסיבות אחרות, צריך להיבחן בהתאם לנסיבות הפרטניות.