עע"ם 3268/14 אכרם עבד אלחאק נ' שר הפנים

 השופט ע' פוגלמן: 

           הערעור שלפנינו נסוב על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) שדחה עתירה נגד החלטת שר הפנים (המשיב; להלן: שר הפנים, השר או המשיב) שלא להשיב למערער, יליד מזרח ירושלים, את רישיונו לישיבת קבע בישראל בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה לישראל). כתשתית לדיון בערעור נבקש לפרוס בתמצית את המסגרת הנורמטיבית הצריכה לסוגיה שלפנינו.

המסגרת הנורמטיבית

מעמדם של תושבי מזרח ירושלים

1. בראשית הדברים – ולפני שנדרש לעובדות הערעור שלפנינו – נעמוד בתמצית על מעמדם המשפטי של תושבי מזרח ירושלים. כידוע, סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 קובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". ביום 28.6.1967 עשתה הממשלה שימוש בסמכותה האמורה וקבעה בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967 כי השטחים שנרשמו בתוספת לצו זה ייקבעו כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. במקביל נחקק סעיף 8א לפקודת העיריות [נוסח חדש], שהסמיך את השר להרחיב את תחום השיפוט של עירייה פלונית לפי שיקול דעתו, ומכוחו הכריז השר על הרחבת תחום השיפוט של עיריית ירושלים לשטחים נוספים במזרח העיר (בג"ץ 256/01 רבאח נ' בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, פ"ד נו(2) 930, 933 (2002)). מערך נורמטיבי זה יצר "אינטגראציה של האזור ותושביו למערכת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. ירושלים המזרחית אוחדה עם ירושלים. זו משמעותו של סיפוח מזרח ירושלים למדינה והפיכתה לחלק ממנה" (בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424, 429 (1988) (להלן: עניין עווד)) – שאף קיבל לימים משנה תוקף בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.

2. מעמדם המשפטי של תושבי מזרח ירושלים לא זכה להתייחסות מפורשת בחקיקה. יחד עם זאת, בשורת פסקי דין של בית משפט זה נקבע כי יש לראות בתושבי מזרח ירושלים שהתפקדו בזמן מפקד האוכלוסין בשנת 1967 (להלן: מפקד האוכלוסין) – ושלא התאזרחו – כמי שקיבלו רישיון לישיבת קבע, וזאת מכוח התחולה של המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על מזרח ירושלים, ובכלל זה גם הוראות חוק הכניסה לישראל. משכך, נפסק כי על פי החוק רואים בתושבים אלה כבעלי רישיון לישיבת קבע (עע"ם 9807/09 זרינה נ' משרד הפנים, פסקה 20 (1.8.2011) (להלן: עניין זרינה); עע"ם 5829/05 דארי נ' משרד הפנים, פסקה 6 (20.9.2007) (להלן: ענייןדארי); עניין עווד, בעמ' 431). להשלמת התמונה יצוין כי מכוחו של החוק מוסדר גם מעמדם של ילדיהם של תושבי מזרח ירושלים באופן דומה (בג"ץ 48/89 עיסא נ' מנהלת הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, פ"ד מג(4) 573, 574 (1989)).

           נקודת המוצא לדיוננו היא אפוא כי חוק הכניסה לישראל מסדיר את מעמדם של תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד האוכלוסין. מכוחו של חוק זה נחשבים תושבים אלה לבעלי רישיון לישיבת קבע.

הענקת מעמד מכוח חוק הכניסה לישראל

3. כאמור, מעמדם של תושבי מזרח ירושלים נקבע לפי חוק הכניסה לישראל. זה קובע בסעיף 2(א)(4) כי שר הפנים רשאי לתת "אשרה ורשיון לישיבת קבע". מכוחו של חוק זה הותקנו תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: תקנות הכניסה לישראל). תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל קובעת כי תוקפו של רישיון לישיבת קבע יפקע בהתקיים הנסיבות הקבועות בתקנות 11(א)(4) ו-11(א)(5) – שאינן רלוונטיות לענייננו – וכמו כן אם "בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". בהמשך לכך, קובעת תקנה 11א לתקנות הכניסה לישראל כי יראו אדם כאילו השתקע במדינה מחוץ לישראל אם:

"(1) הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות ובאשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א/1 – שלוש שנים לפחות;