לפני ערעור על פסק הדין של בית הדין משמעתי לעובדי הרשויות המקומיות בת"מ 53/16 (הכרעת דין מיום 1.6.17 ; גזר דין מיום 19.6.17), בו נקבע שהמערערת אחראית לעבירות המשמעת שיוחסו לה, והוטלו עליה, בין השאר, אמצעי משמעת של פיטורין ממקום עבודתה ופסילה לצמיתות מהשירות הציבורי.
המערערת לא הייתה מיוצגת בהליכים המשמעתיים נגדה. היא ויתרה על אפשרות הייצוג. האם ויתור זה צריך לעמוד בתנאים מסוימים? האם עליו להיות מדעת? ומה הדין מקום בו הוויתור לא נעשה מדעת? אלה הן השאלות המרכזיות בהן אדון בהליך זה.
עיקרי העובדות
1. המערערת החלה לעבוד בעיריית אשדוד (להלן: העירייה) בשנת 1999, ובתקופה הרלוונטית לענייננו שימשה כמזכירת מחלקה בפיקוח העירוני. לפי כתב האישום המשמעתי שהוגש נגדה, היא שכנעה את חברתה לעבודה (להלן: העובדת) לקיים שיחת טלפון בעלת אופי מיני עם מנהל מחלקת הפיקוח בעירייה (להלן: המנהל). העובדת אכן התקשרה למנהל מהטלפון הנייד שלה, שהיה במצב "רמקול", ועשתה זאת כשהיא מצויה ברכבה של המערערת, היושבת לצדה. המערערת הקליטה את השיחה עם מכשיר הקלטה השייך לה. במהלך השיחה העובדת הציעה למנהל לקיים מפגש בעל אופי מיני עם אישה שהיא מכירה, וכמו כן ביקשה כי ידאג שבנה, שעבד אותה עת במחלקת הפיקוח, יקבל משמרות מועדפות ושעות נוספות. כך, בסופה של השיחה, עמדה לרשות המערערת הקלטה שלה. והנה, למרות שהעובדת ביקשה מהמערערת שתמחק את ההקלטה, המערערת שמרה אותה, ואף שלחה אותה (ביום 10.8.16), למעלה משנה לאחר שנערכה, למנכ"ל העירייה (להלן: המנכ"ל), וזאת כדי שייחשף להתנהלות המנהל. בפנייתה ביקשה המערערת מהמנכ"ל שהעירייה לא תפגע בעובדת ששוחחה עם המנהל. המערערת הודיעה למנכ"ל שהיא מתכוונת להעביר ההקלטה למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. והכל, כאמור, על פי כתב הקובלנה.
למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 9.6.15 זכתה המערערת לצו הגנה זמני ממבקר המדינה (נספח 4 להודעת הערעור) נוכח טענות שהעלתה לקיומם של אי סדרים בעבודת המנהל, אותם גם העלתה בפני מבקר העירייה. לטענתה, המנהל התנכל לה לאחר שנודע לו כי התלוננה עליו אצל מבקר העירייה.
2. בגין ההתנהלות המיוחסת למערערת ולעובדת החליטה העירייה לנקוט בהליכים משמעתיים נגדן.
תחילה הוגשה (ביום 27.10.16) תובענה משמעתית נגד העובדת, בשל קיום שיחת הטלפון, הקלטתה, ובשל ניסיונה לקבלת טובת הנאה לפיה בנה ישובץ במשמרות מועדפות. העובדת לא הייתה מיוצגת בבית הדין, והסבירה כי היא לא שוכרת שירותי עורך-דין מסיבות כלכליות. היא הודתה במעשה והביעה חרטה, אך טענה כי המערערת היא זו שביקשה ממנה לבצע את השיחה. בית הדין הרשיע את העובדת (ביום 9.11.16), בעקבות הודאתה, באישומים המיוחסים לה (סעיפים 9(1)-(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת)) וגזר עליה (ביום 9.11.16) עונש של נזיפה ופיטורים על תנאי לתקופה של שנה.
3. לאחר מכן הוגשה (ביום 7.12.16) תובענה משמעתית נגד המערערת בעבירות משמעת לפי הוראות סעיפים 9(1)-(4) לחוק המשמעת, שעיקרן התנהגות בלתי הולמת עובד רשות מקומית, והתנהגות שפוגעת במשמעת. מטעם העירייה העידו העובדת ששוחחה עם המנהל, מנכ"ל העירייה ומבקר העירייה (להלן: המבקר). מטעם המערערת התייצבה – המערערת עצמה. היא לא הייתה מיוצגת בשום שלב של ההליך. המערערת ציינה בתחילת ההליך ובשלב הטיעונים לעונש כי אינה מעוניינת בייצוג ואם תזדקק לו תתקשר עם עו"ד. בירור האישום המשמעתי הצריך ישיבה מקדמית אחת, שתי ישיבות הוכחות, סיכומים בכתב עובר להכרעת הדין וישיבה אחת לשמיעת טיעונים לעונש. בסופו של הליך הורשעה המערערת (ביום 1.6.17) על-ידי בית הדין (כב' האב"ד עו"ד עינת איילון וכב' החב"ד שלום פישביין ודוד צימר), בעבירות משמעת לפי הוראות סעיפים 9(1)-(3) לחוק המשמעת. ביום 19.6.17 נגזר דינה של המערערת, והוטלו עליה אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה שתירשם בתיקה האישי, פיטורים לאלתר תוך שמירת כל זכויותיה הסוציאליות ופסילה מהשירות הציבורי לצמיתות. גזר הדין ניתן פה אחד.
על פסק דינו של בית הדין הוגשה הערעור שלפניי.
עיקרי טענות הצדדים
4. לטענת המערערת, שגה בית הדין כשייחס לה אחריות משמעתית.
לשיטתה, לא היה מקום להעדיף את עדות העובדת על פני עדותה, נוכח היותה עדות יחידה של שותפה לעבירה. לפי סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש] צריך היה למצוא בחומר הראיות חיזוק ראייתי לצורך ההרשעה המשמעתית וכזה לא נמצא. העדויות של מבקר העירייה ומנכ"ל העירייה, שלא היו מעורבים במעשים אלה, היוו עדות מפי השמועה. בית הדין נמנע מלשמוע את הקלטת השיחה של העובדת עם המנהל, והסתפק בעיון בתמלילה. חשיפה למכלול החומר מעלה כי היוזמה לקיום השיחה הייתה בכלל של העובדת, שהייתה מעוניינת שהמנהל יסייע לבנה בעבודתו, והמערערת לא שידלה אותה כלל לבצעה. המערערת הצביעה על סתירות בעדות העובדת מהן ניתן ללמוד שהמערערת לא הדריכה אותה אלא רק הקשיבה והקליטה את השיחה. המערערת הוסיפה וטענה, בנוסף, שהמעשים המיוחסים לה אינם מהווים עבירת משמעת. אי מחיקת ההקלטה, והפרת ההבטחה שנתנה לעובדת למחוק אותה אינם בגדר עבירת משמעת. רק מעשים שנוגעים למערכת העבודה יכולים להוות עבירה כאמור. לשיטתה, טעה בית הדין כשהרשיע אותה בעבירה לפי סע' 9(2) לחוק המשמעת. כך, מסיכומי העירייה עולה שהקובלת זנחה את האישום לפי סעיף זה, ובית הדין נמנע מלנמק מדוע הרשיע את המערערת בהתאם אליו, ולמעשה גם ביחס לכל אחת מסעיפים האחרים בהם הורשעה.
המערערת הוסיפה והצביעה על כך כי לא הייתה מיוצגת בהליך המשמעתי. לטענתה, היא לא שכרה עורך-דין שייצג אותה משום שלא הייתה מודעת לסיכון בפניו ניצבה, למהותו של ההליך, ולא העריכה נכונה את עוצמת האמצעים המשמעתיים העלולים להיות מוטלים עליה. הלכה למעשה, יכולתה לייצג את עצמה הייתה לקויה, ואילו הייתה מיוצגת קביעות בית הדין היו שונות. כך, החקירה הנגדית שערכה המערערת לעדי העירייה הייתה לקויה. אפילו החקירה הראשית שחקר ב"כ העירייה את עדי העירייה התנהלה במתכונת של חקירה נגדית, והמערערת לא ידעה כי תוכל להתנגד לכך. זאת ועוד; אגב ניהול ההליך המערערת הוטעתה לחשוב שהיא אינה רשאית לחקור בחקירה נגדית חלק מעדי העירייה, ובהם המנכ"ל וזאת נוכח הדברים שנאמרו לה על-ידי ב"כ העירייה; היא אף לא ידעה שהיא רשאית לזמן עדים מטעמה. בעניין זה הפנתה המערערת לעמר"מ (ת"א) 45045-05-16 לאטי נ' עיריית תל-אביב-יפו (פורסם במאגרים; 2016)(להלן: עניין לאטי) שם ביטל בית משפט זה (כב' השופט גינת) את פסק דינו של בית הדין המשמעתי בשל העדר ייצוג, וכך גם יש לעשות בענייננו.
לבסוף, המערערת טוענת כי גזר הדין שהושת עליה אינו מידתי כלל ועיקר בהתייחס למהות העבירה ובהשוואה לאמצעי המשמעת הנוהגים בעבירות מסוג זה. בית הדין שגה שלא נתן משקל ראוי לנסיבות האישיות של המערערת, לוותק שלה, לתרומתה למקום העבודה ולעובדה שאין לזקוף לחובתה עבר משמעתי כלשהו. על רקע זה עונש של פיטורין ופסילה לצמיתות מהשירות הציבורי הוא חסר תקדים, וזאת ניתן להסיק אפילו מהפסיקה שהציגה העירייה עצמה. מדובר היה באירוע אחד ויחיד ובוודאי שלא בדפוס התנהלות שיטתי. פסילה לצמיתות מהשירות הציבורי מוטלת בדרך כלל במקרים של הרשעה פלילית כבדה או הרשעה משמעתית בגין מעשים חוזרים ונשנים. המערערת גם לא ציפתה לקבל טובת הנאה מהמנהל. גם כאן, לשיטתה, העובדה שלא הייתה מיוצגת פעלה לחובתה, ומנעה ממנה להעלות את כל הטענות הרלוונטיות לכף זכות. התנהלותה אינה משקפת תופעה כללית בשירות הציבורי שיש להילחם בה. דרגתה אינה בכירה, והיא אינה אחראית על עובדים אחרים בעירייה, ולכן לא היה מקום להחמיר איתה כל כך. בית הדין גם לא התחשב בנסיבותיה המשפחתיות, ובמשבר האישי הקשה שעברה, שהתדרדר לנזקים נפשיים, כלכליים ורפואיים. בית הדין ייחס חשיבות מכרעת לכך שהמערערת לא הודתה בתחילת ההליך באחריותה, אך לא היה מקום לבוא עמה חשבון שעה שמימשה את זכותה החוקתית להגן על עצמה. כמו כן הפער בין אמצעי המשמעת שהוטל על העובדת לבין אלה שהוטלו עליה אינו יכול לעמוד. עצם ההודאה של העובדת אינו יכול להצדיקו, שכן הדבר משדר מסר לפיו המבכר להילחם על חפותו יקבל עונש חמור שבעתיים מזה שהודה.
5. לטענת העירייה בית הדין המשמעתי צדק הן בהכרעת דינו הן בגזר דינו.
למעשה, המערערת הודתה בכל העובדות הרלוונטיות. היא הקליטה את השיחה במכשיר שלה, יחד עם העובדת, שמרה את ההקלטה ברשותה למעלה משנה, ובחרה להקליט את המנהל עמו הייתה בסכסוך באותה עת. בניגוד לעובדת, שהביעה חרטה כנה על המעשה, המערערת בחרה לנהל הליך משמעתי. בניגוד לטענת המערערת, היא לא הורשעה על סמך עדות יחידה מאחר שנמצאו כמה חיזוקים לעדות העובדת. החיזוק נבע מעדותה של המערערת עצמה. המסקנה שהיא זו שיזמה את קיום השיחה מתבקשת מהעובדה שהיא זו שהקליטה אותה, ומהעיתוי בו בחרה לעשות בה שימוש. המערערת לא ידעה להסביר מדוע לא מחקה את ההקלטה לאחר שהעובדת ביקשה זאת ממנה. חיזוק נוסף לכך שהמערערת יזמה את ההקלטה נמצא בעדות המנכ"ל לפיה המערערת ביקשה ממנו שלא יפגע בעובדת כשמסרה לו את ההקלטה. מעבר לכך, עדותה של העובדת נתמכה בעדות מנכ"ל העירייה גם באופן כללי. על רקע כל אלה, הכרעת הדין המשמעתית נשענת על ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם בשלב הערעור.