עמר נ' מדינת ישראל

החלטה

הקדמה

1.בפניי בקשה להחזרת תפוס, בגדרה עותר המבקש להשיב לידיו רכב מסוג פורד פוקוס מ.ר. 46-502-61 (להלן: "הרכב"), אשר נתפס ע"י המשטרה.

2.המשטרה- המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת להחזיק ברכב עד לחילוטו. על פי המשיבה, בכוונתה לעתור לחלט את הרכב במסגרת גזר הדין שיינתן כנגד המבקש.

3.ב"כ הצדדים טענו בפניי היום. ב"כ המבקש טען כי הגם שהרכב רשום על שם המבקש, נרכש הוא בכספי בת זוגו, הגב' אלינור (אליאונו) מישייב. בנוסף, טוען המבקש כי הזיקה בין השימוש ברכב כאמצעי עבירה לבין העבירה עצמה הינו רחוק, ולא קמה למשיבה זכות לעתור לחילוט הרכב בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה").

4.בטרם ניגש להכרעה, נעמוד תחילה על עובדות כתב האישום.

5.כנגד המבקש הוגש כתב אישום הכולל חמישה אישומים, כאשר כולם נעשו אגב הפרת תנאי שחרור למעצר בית חלקי בו היה נתון המבקש (במסגרת תיק אחר):

א.על פי האישום הראשון – הפר המשיב תנאי שחרורו (מעצר בית חלקי) בתיק אחר וביום 28.6.13 התפרץ המבקש לרכבו של אחר, כאשר ניפץ שמשת דלת קדמית וגנב מן הרכב מסמכים וכרטיסי חיוב.

ב.על פי האישום השני, המבקש הפר את תנאי השחרור הנ"ל והגיע לסופרמרקט בצומת ברניצקי באמצעות הרכב, שם השתמש בכרטיס חיוב אותו גנב כמתואר באישום הראשון, רכש מספר מצרכים מהמקום ואף הציע לעובד במקום לבצע עסקה בסך 1,000 ₪ ובתמורה יתן לו עובד החנות 200 ₪. לפיכך, יוחסו למבקש עבירת הונאה בכרטיס חיוב – בניגוד לסעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב תשמ"ו – 1986 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

ג.על פי האישום השלישי, ביום 28.6.13 ניסה המבקש לשלם באמצעות כרטיס החיוב, אולם הכרטיס לא כובד. אף כאן יוחסה למבקש עבירת הונאה בכרטיס חיוב.

ד.על פי האישום הרביעי, ביום 28.6.13 השתמש המבקש בכרטיס החיוב אותו גנב, כאמור באישום הראשון, וזאת כאשר שילם באמצעותו 335 ₪ לצורך תדלוק הרכב.

ה.על פי האישום החמישי, למרות שהמבקש אמור לשהות במעצר בית חלקי לצורך יציאתו לעבודה, ביום 29.6.13 בעת פעילות שוטרים אשר הקימו מחסום בכביש 6511, סימן אחד המתנדבים למבקש אשר נהג ברכב כי יעצור, ואולם המבקש התעלם מהוראת המתנדב ופתח במנוסה מהשוטרים כשהוא נוסע ברחוב גליפשטיין באור עקיבא, כנגד כיוון התנועה, עצר את רכבו ונמלט ברגל.

6.יצויין, כי המבקש נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו על פי החלטת כב' השופטת טל תדמור – זמיר מיום 31.7.13, וזאת לאחר שבדיון שהתקיים ביום 11.7.2013 הודה בא כוחו בקיומן של ראיות לכאורה להרשעת המבקש בכל המיוחס לו.

הכרעה:

7.סמכות חילוט רכוש שנתפס ע"י המשטרה, מוסדרת בסעיף 39 לפקודה, אשר קובע:

"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ. דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

8.סעיף 32(א) לפקודה קובע:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה או עומדים לעבור, עבירה או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן שכר בעד ביצוע העבירה או כאמצעי לביצועה".

9.המשיבה טוענת כי סמכות התפיסה לגבי הרכב קיימת נוכח העובדה כי באמצעותו עבר המבקש העבירות המיוחסות לו באישום השני (הגעה לסופרמרקט באמצעות הרכב), הרביעי (תדלוק הרכב באמצעות שימוש בכרטיס האשראי הגנוב) והחמישי (בריחה באמצעות הרכב).

10.הפסיקה שבה וקבעה כי לשם המשך תפיסתו של רכוש שנתפס על פי סעיף 32, די בשלב בו טרם הורשע המבקש בדין, בקיומו של "פוטנציאל חילוט". לעניין זה נקבע בבש"פ 3750/09 פואז אלהוואשלה נ' מדינת ישראל ואח' (2.6.2009):