1.בפניי שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד גידי פרישטיק- אב"ד, עו"ד אל אסמר יוסף ועו"ד רוני קשלס), בבד"א 118/14 ובד"א 6/15, מיום 19.4.15, אשר דחה את ערעוריהם של שני הצדדים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (עו"ד יואל צור- אב"ד, עו"ד יורם הירשברג ועו"ד אלי כץ) בבד"מ 34/12.
תמצית הקובלנה
2.על פי האמור בקובלנה, בין המשיב לבין בני הזוג לאה ויוסף עוזיאל (להלן: "הנפגעים", שכן לא התלוננו באופן רשמי כנגד המשיב) קיימת היכרות של למעלה מ-30 שנים. המשיב שימש כעורך דינם הקבוע, היה להם לחבר קרוב, הם נעזרו בשירותיו בכל עניין, בטחו בו וסמכו עליו "בעיניים עצומות".
הנפגעים היו הבעלים של מקרקעין באזור הר שמואל בתחום המועצה המקומית גבעת זאב. בשנת 1996 חתמו הנפגעים על הסכם עם עמותת משתכני הר שמואל (להלן: "העמותה"), במסגרתו התחייבו לשלם לעמותה דמי פיתוח בחלק היחסי לגודל המקרקעין. בשנת 2001 נכנסה העמותה להליכי כינוס ומונו לה כונסי נכסים (עו"ד לנגה ועו"ד וויל). במסגרת תפקידם פנו כונסי הנכסים לכלל משתכני הר שמואל, ביניהם הנפגעים, בבקשה לברר ולהסדיר את יתרת חובם לעמותה.
בספטמבר 2003 שכלו הנפגעים את בנם בפעילות צה"ל בג'נין. לאור כך, היו הנפגעים נתונים באבלם ולא היה להם הכוח ותשומת הלב לפעול בעניינים אחרים, בין היתר, בפירעון החוב לעמותה.
לאחר שמספר פניות של כונסי הנכסים לנפגעים, בבקשה להסדיר את חובם, לא נענו, הגישו כונסי הנכסים ביום 19.2.2006 בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה ביקשו מבית המשפט להורות על אחת מהחלופות הבאות: חיוב הנפגעים בסכום החוב (754,926 ₪), או לחילופין – העברת זכויותיהם של הנפגעים במקרקעין. הנפגעים שכרו את שירותיו של המשיב לטפל בהליך זה.
המשיב הגיש לבית המשפט את תגובת הנפגעים, בה ביקש להימנע מהעברת הזכויות במקרקעין, הסביר את הנסיבות האישיות שהביאו את הנפגעים לידי כך שלא הסדירו את חובם, וביקש לקבל אורכה על מנת לנהל משא ומתן עם כונסי הנכסים במטרה להגיע להסדר מוסכם. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה.
ביום 23.8.2006 הפקידו הנפגעים בידי המשיב סך של 525,000 ₪ לצורך תשלום החוב. לאחר חלופת מכתבים בין המשיב לכונסי הנכסים, ביום 25.9.2006 העבירו הנפגעים למשיב 50,000 ₪ נוספים (סה"כ 575,000 ₪).
המשיב נטל את כספי הנפגעים לעצמו, הוציאם מחשבון הנאמנות ועשה בהם לשימושו העצמי. למרות מספר פניות של כונסי הנכסים למשיב, לפיהן התקבל אישורו של הנושה, ועל כן ניתן היה להעביר את התשלום בכדי לפרוע את החוב של הנפגעים, המשיב לא העביר את הכספים הנ"ל. לבסוף, ביום 13.9.2010, פנו כונסי הנכסים לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את מכירת המגרש לבני הזוג מאיר ויונה טנג'י, ולמחרת אישר בית המשפט את המכירה.
במהלך כל התקופה היו הנפגעים בקשר עם המשיב וביקשו לדעת מה עלה בגורל המגרש. המשיב הניח את דעתם כי העניין בטיפול. מתוך הסכום שהפקידו הנפגעים בידי המשיב בשנת 2006 לצורך התשלום לכונסי הנכסים (575,000 ₪), החזיר המשיב לנפגעים, בחודש אוקטובר 2011, סך של 266,500 ₪ בלבד.
3.נוכח המסכת המתוארת לעיל, הואשם המשיב בביצוע העבירות הבאות: התנהגות שאינה הולמת עורך דין – עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק") – מספר עבירות; הפרת חובת נאמנות ומסירות כלפי הלקוח – עבירה לפי סעיף 54 לחוק.
עד כאן תמצית הקובלנה.
הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי
4.למרות העבירות החמורות שיוחסו לו, ניתק המשיב כל מגע עם בית הדין, בשלב מוקדם מאוד של ההליך שהתנהל נגדו. למעט שני דיוני הקראה אליהם התייצב וביקש דחייה, המשיב לא נראה עוד באולם בית הדין, ואף לא השיב בכתב לקובלנה. העדים כולם נשמעו בהיעדרו, וכך גם סיכומי הקובל. לאחר שמיעת סיכומי הקובל, ניתנה למשיב הזדמנות להגיש סיכומים מטעמו, או כל בקשה אחרת, ואולם גם הזדמנות זו לא נוצלה על ידו. התנהלותו של המשיב ומאמציו של בית הדין לבוא לקראתו, פורטו בהרחבה בהכרעת הדין (סעיפים 38- 45).
מטעם הקובל העידו הנפגעים – יוסף ולאה עוזיאל; וכונס הנכסים – עו"ד לנגה. כאמור, העדים העידו בהיעדר המשיב, ונחקרו בחקירה ראשית בלבד, תוך שבית הדין מנסה בכל זאת למצוא כף זכות למשיב. בית הדין מצא את דברי העדים מהימנים ללא דופי, וקבע כי הם משתלבים היטב עם המסמכים הכתובים.
בית הדין קבע, בין השאר, כי אי העברת הסכום לייעודו אינה שנויה כלל במחלוקת, ומכירת המגרש בסופו של דבר לבני הזוג טנג'י, למרות נכונותו של כונס הנכסים להמתין, מדברת בעד עצמה.
באשר לשאלה האם המשיב נטל את הכספים לעצמו, קבע בית הדין, כי מדובר בדיון שלמעלה מן הצורך, שכן אין חשיבות לשאלה איזה שימוש עשה המשיב בכספים; החשוב הוא שהכספים לא הועברו לייעודם בשום שלב, ובסופו של דבר, חלקם הארי "נעלם" מחשבונות הנאמנות. יחד עם זאת, קבע בית הדין, כי גם עניין זה הוכח בפניו מעבר לכל ספק סביר.
עוד קבע בית הדין, כי המשיב לא עדכן את הנפגעים באי העברת הכספים לייעודם אלא "מרח" אותם [כהגדרת הנפגעת] עד לשלב שבו היה כבר מאוחר מדי; וכי הכספים הועברו למשיב מתוקף תפקידו כעורך דין ולא במסגרת חברית, גם אם ברקע קיימת חברות בין הצדדים.