1.לפניי ערעור שהגיש המערער, עו"ד ניק בנרי, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן – בית הדין הארצי), מיום 16.9.14, בבד"א 75/13, במסגרתו נתקבל ערעורה של ועדת האתיקה של מחוז תל אביב (להלן – ועדת האתיקה) על זיכויו של המערער מחלק מהעבירות שיוחסו לו ועל קולת העונש שהוטל עליו, בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (להלן – בית הדין המחוזי).
להלן תפורט השתלשלות ההליכים בבתי הדין המשמעתיים.
הקובלנה
2.ביום 14.11.11 הגישה ועדת האתיקה קובלנה לבית הדין המחוזי, בנוגע לתלונה שהגיש בוריס קריימר (להלן – המתלונן) נגד המערער. על פי הקובלנה, המתלונן הסמיך את המערער להגיש בשמו תביעה לפיצויים בגין תאונת עבודה בה נפגע בשנת 1999, במסגרת עבודתו במפעל "זהבי עצמון". טענתו של המתלונן הייתה, כי הוא פנה למערער בנידון כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות והמערער הבטיח לו, שיגיש את התביעה במועד ואף הרגיעו שהוא יכול לחזור לארה"ב (שם הוא מתגורר). ברם, בפועל, המערער לא עשה כן. התביעה, הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות וכתוצאה, היא סולקה על הסף. חרף זאת, כך טען המתלונן, המשיך המערער לדווח "דיווחי אי אמת", כי "עניינו בטיפול וכי הכל יהיה בסדר" (בסעיף 6 לקובלנה).
בנוסף, על פי הקובלנה, ביום 23.9.09 פנתה ועדת האתיקה למערער להגיב על התלונה שהגיש לה המתלונן (התלונה נכתבה על ידו בכתב יד) והמערער הגיב ביום 29.10.09, כי אין באפשרותו להתייחס לתלונה, שכן היא כתובה בכתב יד שאינו קריא. לדברי ועדת האתיקה, לא היה בדברים אלה ממש שכן כתב היד היה קריא וברור. מכל מקום, המשיכה ועדת האתיקה וטענה, כי המערער גם לא הגיב לפניות אחרות שלה, מיום 18.7.09 ומיום 17.12.09.
3.בהתנהלותו זו, כך טענה ועדת האתיקה, ביצע המערער את העבירות הבאות: (א) הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן – כללי האתיקה) ולפי סעיפים 54, 61(1) ו-(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – החוק); (ב) הפרת החובה לעזור לבית משפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; (ג) מעשה הפוגע בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; (ד) התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.
פסק דינו של בית הדין המחוזי
4.בהכרעת דינו מיום 30.7.13 (בד"מ 138/11), התייחס תחילה בית הדין המחוזי לטענת המערער, כי הוא כלל לא טיפל עבור המתלונן בתאונת עבודה משנת 1999 ולכן יש לדחות את הקובלנה. בית הדין קבע, כי אכן שגה המתלונן כאשר התייחס לתאונה משנת 1999 וכי שגיאה זו נגררה גם לקובלנה עצמה, אך "אין ספק שכוונת המתלונן והקובל הייתה לתאונת העבודה מיום 14.6.00". בית הדין אף הוסיף, כי טענתו של המערער, לפיה הוא לא ייצג את המתלונן בקשר לתאונה משנת 1999 ולכן יש לדחות את הקובלנה, מהווה "היתממות" ו"טיעון על גבול חוסר תום הלב" של המערער, אשר "הבין ומבין" שכוונת התלונה והקובלנה הייתה "לאותה תאונת עבודה מיום 14/6/2000, שביחס אליה הגיש את כתב התביעה לאחר תום תקופת ההתיישנות וכפועל יוצא, היא נדחתה על הסף (ר' בפסקאות 12-9 להכרעת הדין). בהמשך לכך, הפנה בית הדין המחוזי לכלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, שעניינו "הרשעה על פי עובדות שלא נכללו בכתב האישום", ונקבע בו כדלקמן: "בית הדין רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו אף אם עובדות אלה לא נטענו בקובלנה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בית הדין קבע, כי המערער עומד בדרישות הכלל: "הנאשם הבין היטב לאיזו תאונה התייחסה הקובלנה וניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני הטענה המתייחסת לאותה תאונת עבודה" (בפסקאות 10 ו-12 להכרעת הדין).
5.לגופו של עניין, קבע בית הדין המחוזי, כי המערער התרשל בכך שלא עקב אחר מועד ההתיישנות של התביעה ולא הגישה לבית המשפט במועד, זאת אף שהמתלונן פנה למערער כ-8 חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות. ברם, בית הדין לא מצא, כי יש ברשלנותו של המערער משום עבירה אתית, כאמור בכלל 2 לכללי האתיקה ובסעיף 54 לחוק. בעניין זה, נסמך בית הדין על מאמרו של כבוד השופט עדי אזר ז"ל, רשלנות מקצועית של עורכי דין, הפרקליט מ"ה (ב) 279, שם הביע את הדעה, כי ראוי לקבוע ש"רשלנות מקצועית גרידא איננה עבירת אתיקה", שכן לדעתו, ישנו "ספק של ממש אם יש לכלול" בגדר סעיף 54 לחוק "טעות מקצועית ואפילו חמורה, הנעשית בתום לב מצד עורך דין מסור, או שמא יש לייחדה למקרים של חוסר יושר, חוסר תום לב וחוסר הגינות" (שם, בע' 282). בית הדין קבע, כי במקרה הנדון, "דעתי אינה נוחה עם האפשרות לקבוע כי רשלנותו של הנאשם במקרה זה היא בבחינת עבירה אתית", בהוסיפו, כי הנזק אשר נגרם למתלונן ניתן לריפוי באמצעות הגשת תביעה אזרחית על בסיס עוולת הרשלנות בנזיקין. כן ציין בית הדין, כי "המצב היה שונה אילו מצאתי שהנאשם נקט בדרך של מרמה ובחוסר יושר כפי שנטען בקובלנה ואולם כאמור קבעתי כי טענה זו לא הוכחה" (בפסקאות 25-24 להכרעת הדין).
בהמשך לכך, זיכה בית הדין את המערער מהעבירות שיוחסו לו לפי סעיפים 53, 61(1) ו- 61(3) לחוק, בקובעו, כי "התנהלותו של הנאשם בעניין ייצוג המתלונן, אשר היתה כרוכה ברשלנות ובאי שימת לב, אינה מגעת עד כדי פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין ... או עד כדי התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין" (בפסקה 27 להכרעת הדין). כן דחה את טענת המתלונן לפיה המערער מסר לו דיווחי אי אמת, משמצא, כי מדובר באי הבנה של המתלונן את אשר נאמר לו וכי המערער עדכן אותו על סילוק התביעה בשל התיישנותה ואף אמר לו, שינסה לטפל בכך מול הנתבעות (בפסקאות 18 ו-20 להכרעת הדין).