1. בפניי ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 75/16 (עו"ד ע' בר טל, אב"ד, עו"ד א' מזרה, חב"ד, ועו"ד א' סטרשנוב, חב"ד), מיום 6.12.16. בפסק הדין נדחה ערעור של המערער, עו"ד יעקב פודים (להלן – המערער), על הכרעת הדין (21.1.15) וגזר הדין (9.6.16) של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים בתיק בד"מ 40/11 (עו"ד נ' בן צבי, אב"ד, עו"ד ז' דסברג, חב"ד, עו"ד א' פוגל – פרינץ, חב"ד).
2. הערעור שבפניי מופנה הן כנגד הכרעת הדין, הן כנגד גזר הדין. תחילה, אדון בערעור על הכרעת הדין. אומר כבר עתה, בהקדמת המאוחר, כי דינו של ערעור זה להידחות.
3. בהכרעת הדין הורשע המערער בשני פרטי אישום. בפרט האישום הראשון, הורשע הנאשם בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א – 1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין); אי ייצוג לקוחות בנאמנות ובמסירות, עבירה לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין; ואי מתן דין וחשבון כספי, עבירה לפי סעיף 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשכ"א – 1961 (להלן – כללי לשכת עורכי הדין). המערער הורשע בעבירות אלה, בזיקה למעשים הכוללים אי העברת כספים המגיעים ללקוח לידי הלקוח; אי העברת תיקים בהם טיפל לידי הלקוח, למרות בקשה מפורשת של הלקוח לקבל את כל התיקים האמורים לידיו; ואי מתן דו"ח כספי בדבר כספי לקוח שהיו ברשותו.
4. מן החומר שבפניי עולה, כי אין כל עילה להתערב בהכרעת הדין האמורה. מן החומר עולה, כי בידי המערער הופקד סך של 90,460 ₪ (ראו ת/8). המערער היה אמור להחזיק כספים אלה בנאמנות, במסגרת ביצועו של הסכם מכר דירה, שנמכרה על ידי המתלונן ובת זוגו לצד שלישי (ת/7, 15.9.05; לנאמנות האמורה, ראו סעיף 3(ד) לת/7, וכן המסמך ת/9, 15.9.05). מעדותו של המערער עצמו (בעמוד 11) עלה, כי לכל המאוחר בשליש האחרון של שנת 2009, הושלמה העברת הנכס על שם הקונים. בנסיבות אלה, לכל המאוחר באותו מועד, חלה על הכספים הוראת סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, המתירה את עיכוב הכספים להבטחת שכר טרחתו של עורך כדין והחזרת הוצאות שהוציא, בתנאי שעורך הדין הגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו כאמור תוך שלושה חודשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור.
5. מן החומר עולה, כי המתלונן דרש את הכספים (ת/5, 12.8.10; ראו גם ת/3, 23.8.10). המערער אף השיב (ת/4, 19.9.10) כי יעביר את הכספים לאחר שחרורם הצפוי ביום 10.10.10. הלכה למעשה, הכספים לא הועברו עד עצם היום הזה. המערער אף לא הגיש תביעה בעניין, עד שנתבע על ידי המתלונן, ואז הגיש תביעה שכנגד, במסגרת ת.א. 39798-05-13 (שלום בית משפט). בנסיבות אלה, היה בסיס ראייתי מוצק להרשעתו של המערער בהקשר זה.
6. אוסיף, כי המתלונן דרש בכתב גם את התיקים שבידי המערער (ראו ת/5 הנ"ל; ראו גם ת/10, 9.12.09; ת/11, 17.12.09). הוא דרש גם כי המערער ימסור לו חשבונות ביחס לכספים הנזכרים לעיל (ת/10, ת/11). המערער לא פעל גם על פי דרישות אלה, לא מסר דיווח ולא החזיר את התיקים (עדותו, 8.1.14, עמודים 13, 14). אף מחדל זה עומד בסתירה להודעתו בת/4, כי יעשה כן. כל אלה מלמדים, כי היה בסיס להרשעתו של המערער, גם לגבי אלה.
7. אין בטענות המערער, כדי לגרוע מן המסכת הראייתית בעניינים אלה. המערער טוען, כי בחר בדרך של המתנה ביחס לכספים, ולא הגיש תביעה נגד המתלונן, הואיל והלה היה שרוי בחובות, והמערער סבר כי אין תועלת בהליך משפטי, אשר עלות משמעותית בצידו. המערער מוסיף בהקשר זה את היכרותו האישית עם המתלונן, ועם תלאות חייו. ברם, כל אלה אינם יכולים להצדיק עשיית דין עצמית, תוך חריגה ברורה מהוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין.
8. המערער טוען, כי המתלונן חב לו כספים, בשיעור העולה במידה ממשית על הסכום המוחזק בידיו. טענה זו שנויה במחלוקת, לרבות בהליך האזרחי התלוי ועומד בין השניים. לא ניתן להכריע בה בהליך הנוכחי, אף שניתן להתרשם, כי בפי המערער טענות ראויות לבירור בעניין זה (ראו, בין היתר, בעמודים 8 – 10 לעדות המתלונן, 30.6.13). מכל מקום, טענה זו אינה יכולה להצדיק את המשך החזקת הכספים בידיו, זמן רב לאחר שחלף פרק הזמן החוקי, בו היה רשאי לעשות כן.
9. המערער מוסיף וטוען, כי מרגע שנודע על ההליך האזרחי האמור התלוי ועומד בין השניים, היה מקום לעכב את ההכרעה בהליך המשמעתי, ולהמתין לפסק דין בהליך האזרחי. אף טענה זו יש לדחות. אחריותו המשמעתית של המערער אינה תלויה בתוצאת ההליך האזרחי. בנסיבות המתוארות לעיל, חובתו של המערער להשיב את הכספים ללקוח, במישור יחסיו עימו, אינה תלויה בקיומו או אי קיומו של חוב הלקוח כלפיו. החלטת בית המשפט העליון בבר"ש 4102/16 ח'יר נ' ועדת האתיקה (21.6.16, כב' השופט א' רובינשטיין), אליו מפנה המערער בהקשר זה, עוסקת במצב שונה לחלוטין, בו קדמה תביעה אזרחית מצד עורך הדין לתלונה משמעתית. במצב זה, היה בסיס להמתנה לסיומו של ההליך האזרחי, טרם קודם ההליך המשמעתי. אין כך כלל במקרה הנוכחי, בו קדם ההליך המשמעתי בהרבה להליך האזרחי, אותו לא יזם עורך הדין.
10. בהקשר זה מעלה המערער טענת הגנה מן הצדק. טענה זו יש לדחות. המקרה אינו קרוב להיות אחד מאותם מקרים נדירים, בהם קיימת פגיעה מהותית בתחושת הצדק העשויה להצדיק ביטולו של כתב אישום (לרבות משמעתי). המערער עשה, ועודנו עושה, דין לעצמו, בניגוד להצהרה שלו עצמו, ונמנע מהשבת כספים שנים ארוכות לאחר שקמה החובה להשיבם ללקוח, ופקעה זכותו להחזיק בהם. בנסיבות אלה, קיומה של טענה ראויה לבירור מצידו, בדבר חוב של הלקוח, אינה מעלה, ולו בקירוב, טענה של הגנה מן הצדק. באופן דומה, בשים לב להיקף הסכומים בהם מדובר, לפרק הזמן בו מוחזקים הכספים, להתנערותו של המערער ממצג מפורש כי ישיב את הכספים, ולהוראות הדין הברורות בעניין, המקרה אינו קרוב לסייג של זוטי דברים, גם לו טוען המערער.
11. המערער מפנה לכך, שהמתלונן העיד כי הסכים שהמערער יוכל לקזז מן הכספים שהוא מחזיק בנאמנות עבורו סך של 20,000 ₪, בגין חוב שכר טרחה של המתלונן כלפי המערער. בטענה זו יש ממש (עדות המתלונן, עמוד 7, 30.6.13). בה בעת, היא אינה יכולה להצדיק עיכובו של חלק הארי של הכסף, אשר נותר בנאמנות בידי המערער.
12. לטענת המערער, הסכים המתלונן לקיזוז גם ביחס לטענות נוספות של המערער לחוב שכר טרחה של המתלונן כלפיו. לטענות אלה לא מצאתי בסיס במסמכים אליהם מפנה המערער (ת/3, ת/5), או בעדות המתלונן. זו אף זו, המערער עצמו אישר בעדותו, כי לא ביצע קיזוז, ואף לא היה יכול לבצע קיזוז כאמור (8.1.14, עמוד 12). יוצא, כי אף בטענה זו אין כדי להועיל לו.
13. המערער מעלה טענות כי בית הדין הארצי דחה בלא הנמקה בקשה שלו להגשת ראיות נוספות. בהקשר זה, המערער לא הניח תשתית של ממש, המלמדת כי בדחיית הבקשה נפלה שגגה, קל וחומר כזו אשר הייתה עלולה לגרום לו לעיוות דין. די בכך על מנת לדחות טענה זו.
14. המערער מעלה טענות לעניין אמינותו של המתלונן. ברם, הכרעת הדין אינה נשענת באופן משמעותי על גרסת המתלונן. ממילא, אין בטענות אלה כדי לשנות ממנה.
15. אשר לפרט האישום השני. המערער הורשע בהקשר זה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, בגין העובדה שלא השיב לפניות הלשכה בעניינו של המתלונן (ראו ת/1, 26.1.11; ת/2, 14.6.11, שם נדרש המערער להגיב תגובה סטטוטורית על התלונה בנדון). פניות הלשכה בעניין הוכחו כדבעי. הוכח גם, כחלק מן המוצגים ת/1א, ת/1ב, ת/1ג, ת/2א, ת/2ב, ת/2ג, כי הגיעו לידי המערער. בהקשר זה אף הייתה בפני בית הדין עדות אמינה, כי נעשו פניות טלפוניות למערער, וכי חרף פניות אלה, נמנע מתגובה לתלונה בעניינו של המתלונן (ראו עמוד 2, 23.6.13). בנסיבות אלה, היה בסיס מוצק להרשעתו של המערער בעניין זה.
16. אין בטענותיו של המערער בנקודה זו כדי להועיל לו. לא נסתרה טענת המשיבה, כי המערער כלל לא ערער על עניין זה לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין. בנסיבות אלה, יש ממש בטענה כי המערער מנוע מהעלות עניין זה כעת. מעבר לנדרש אעיר, כי המערער מפנה בהקשר זה למסמך שהגיש (נ/2, 6.9.11), המתיימר להיות תשובתו לפניית הלשכה מיום 14.6.11. מסמך זה אינו יכול לסייע למערער. המועד שהוא נושא מאוחר למועד הגשתו של כתב הקובלנה (21.8.11). הוא לא נמצא בתיק הרלוונטי בלשכת עורכי הדין (ראו פרוטוקול, 26.3.13, עמוד 2). תדפיס פקסימיליה מיום 6.9.11 (נ/1), אינו יכול ללמד באופן ברור מהו המסמך שנשלח ללשכת עורכי הדין על ידי המערער באותו מועד. בכל מקרה, לא היה במכתב זה, אפילו ניתן היה לקבוע כי נשלח במועד לו טוען המערער, כדי לרפא את הפגם, הנובע מהתעלמותו המתמשכת מפניות הלשכה בעניין זה.
17. המערער מעלה טענה משפטית המבקשת להישען על הוראות כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב – 1962. לטענתו, על פי כללים אלה, חובתו האתית של עורך הדין למסור מענה לפניות לשכת עורכי הדין קמה רק במצב בו הומצאה לעורך הדין תלונה, וזאת להבדיל מפנייה. ברם, גישה זו נדחתה באופן החלטי בפסיקתו של בית המשפט העליון (ראו על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל אביב יפו של לשכת עורכי הדין פ"ד מא(3) 324 (1987)). נוכח הלכה זו, גם אין יסוד לטענתו של המערער, המבקשת להתלות את חובתו האתית להשיב לפניית הלשכה במתן הודעה מטעמה כי יש מקום להגיש קובלנה נגד עורך הדין.
18. בנסיבות אלה, היה בסיס מספק להרשעתו של המערער, גם בעניין זה.