בשל המכלול האמור הואשם המשיב בביצוע העבירות הבאות: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין") וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"); עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; וכן, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
עד כאן תמצית הקובלנה.
הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי
המשיב כפר בפני בית הדין המשמעתי המחוזי בכל המיוחס לו בכתב הקובלנה תוך שטען כי עמדה לו זכות עיכבון. הראיות בתיק נשמעו בשני מועדים (ביום 28.11.11 העיד המתלונן וביום 4.9.12 העיד המשיב). הדעות בבית הדין נחלקו: עמדת חב"ד, עו"ד שאול דבח, הייתה לזכות את המשיב, ואילו עמדת אב"ד עו"ד משה רוזנבלום וחב"ד עו"ד אביעד אמיתי הייתה להרשיע את המשיב בכל העבירות שיוחסו לו.
לאחר סקירת עיקרי ההליכים וניתוח ראשוני של יסודות העבירות שיוחסו למשיב קבע חב"ד עו"ד דבח, בין היתר, כי "חזקת 'נאה דורש – נאה מקיים' הינה אבן יסוד בהתנהלות מערכת כלפי חבריה... לא יעלה על הדעת, כי טענה כנגד הנאשם על שעיכב במשך כשנתיים מסמכים שלא כדין, תתעלם כליל מעובדה שאין עליה כלל מחלוקת, לפיה תיק משפטי רלוונטי נמצא למעלה משנה במשרדי ועדת האתיקה שלא עשתה בו דבר, אף לא בין כותלי בית המשפט. בכך יש כדי להקים תחושה של פגיעה בהגינות כלפי הנאשם... אין מנוס מלזכות את הנאשם, ולו בשל 'הגנה מן הצדק'".
מנגד, חב"ד, עו"ד אביעד אמיתי, סבר כי מכלול הראיות שהובאו הצביעו על "האופן הלקוי שבו בחר הנאשם לנהל ענייניו בהתייחס לעיכוב מסמכים, בהם המחאות ותיקי הוצל"פ שניתנו לו מאת לקוחו – המתלונן...". לאחר ניתוח הוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין והפרשנות שניתנה לו על ידי בתי המשפט ובתי הדין, קבע עו"ד אמיתי כי "התנהגות הנאשם דנן, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף. על הנאשם היה לפעול במקצועיות המצופה מעורך דין ולהגיש את התביעה לערכאה המתאימה. היה עליו, לשיטתו, כבר בשנת 2001 להגיש תביעה לערכאה המתאימה, תוך סיום הסכסוך בהקדם. ברי, כי הנאשם לא יצא ידי חובתו בעצם הגשת התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות תוך "גלגולה" משך 9 שנים לפרקים בערכאות. על הנאשם היה לנהל ביעילות הליך מלא [ההדגשה במקור – צ' ס'] מול המתלונן על מנת לגבות, מחד, את שכר הטרחה, ומאידך, להשיב במהרה את השיקים ו/או המסמכים לידי המתלונן". עו"ד אמיתי אף התייחס לטענה לפיה תיק בית המשפט היה מונח תקופה ממושכת בלשכת עורכי הדין וקבע כי "אין בו להוות משום 'שבירת לשון המאזניים' במאזן השנים הרבות בהן גולגל התיק על ידי הנאשם באופן בלתי סביר ומתקבל על הדעת. לכל היותר יהיה הדבר משום סיבה להתחשב בעת מתן גזר הדין. הא ותו לא".
אב"ד, עו"ד רוזנבלום, ייחד מילים קצרות לעניין טענת ההגנה מן הצדק ודרך יישומה הנכון להליך המשמעתי. בהתייחסו להתנהלות הלשכה בהחזקת תיק בית המשפט במשך כשנה, קבע עו"ד רוזנבלום כי "לא הייתה לכך כל זיקה מעשית לעיכוב מסמכיו של המתלונן, ולחוסר המעש הדיוני, אשר בעטיים הועמד הנאשם לדין. לפיכך, היתלות ב'אילן גבוה' כ'הגנה מן הצדק', הינה מרחיקת-לכת בנסיבות העניין ואין בה כדי לאזן בין התקלה הנקודתית, מעשה-ידיה של המאשימה, לבין מכלול התנהלותו הלקויה וארוכת-השנים של הנאשם". כאמור, אב"ד הצטרף במסקנתו לעמדת עו"ד אמיתי לפיה יש להרשיע המשיב בכל העבירות שיוחסו לו. כך, ברוב דעות, הוכרע הדין.