לשכת עורכי הדין - הוועד המרכזי נ' דרנבוים ואח'

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "ביה"ד הארצי") (עו"ד ציון אמיר - אב"ד, עו"ד חיים קנת ועו"ד גידי פרישטיק) בתיק בד"א 105/15 מיום 13.7.16, בו נדחה ערעורה של המערערת על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז דרום (להלן: "ביה"ד המחוזי") (עו"ד דן מלכיאל - אב"ד, עו"ד גוטלייב נורה ועו"ד מנחם בן טובים) בד"מ 29/10 מיום 7.9.15 (להלן: "הכרעת הדין"), אשר זיכה את המשיבות.

הערעור מופנה כנגד זיכוין של המשיבות.

השתלשלות ההליכים

הקובלנה

המשיבות, עורכות דין במקצוען, הועמדו לדין בביה"ד המחוזי בגין התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק ומניעת עזרה מבית המשפט, עבירה לפי סעיפים 54 ו – 61(1) לחוק. המשיבה 2 מונתה כפרקליטה מלווה מטעם פרקליטות מחוז דרום לגביית עדות מוקדמת של מתלוננת, תושבת חוץ דוברת אנגלית, בתלונה שהגישה ביום 14.4.08 כנגד שני חשודים בגין עבירות אינוס ומעשה סדום, שלטענתה, בוצעו בה באותו לילה. המתלוננת היתה מיועדת לעזוב את הארץ מספר ימים לאחר מכן, ולפיכך הוחלט כי תיגבה ממנה עדות מוקדמת ביום 17.4.08. לבקשת המשיבה 2, שאיננה דוברת אנגלית, מונתה המשיבה 1 לערוך ריאיון מקדים עם המתלוננת. ביום 16.4.08 קיימה המשיבה 1 ראיון ריענון עם המתלוננת בנוכחות פרקליטה נוספת, עו"ד מיטל חלפון. במהלך הריאיון אמרה המתלוננת כי קיבלה "בלק אאוט", אינה זוכרת את האירוע ואינה בטוחה שנאנסה. למחרת, העידה המתלוננת בבית המשפט ומתוכן עדותה למדו הסנגורים כי אינה זוכרת את האירוע וכי הדבר עלה בראיון שערכה לה משיבה 1 יום קודם לכן. הסנגורים ביקשו לקבל לידיהם מזכר אודות תוכן הריאיון (להלן: "התרשומת"), אך זה לא נמסר להם. ביום 22.4.08 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד החשודים (תפ"ח 1071/08) וביום 28.4.08 התקיים בתיק דיון נוסף לשמיעת העדות המוקדמת, בו חזרו הסנגורים על בקשתם, אך התרשומת נמסרה לידיהם רק ביום 7.5.08, בדיון במעצרם של החשודים עד לתום ההליכים, בסיומו שוחררו החשודים בשל העדר ראיות לכאורה, ובהמשך, חזרה בה המאשימה מכתב האישום וסגרה את התיק נגדם מחוסר אשמה.

בקובלנה המתוקנת שהוגשה נגד המשיבות ביום 28.1.13, נטען כי המשיבות הסתירו את התרשומת, ולמצער, נטען כי המשיבות לא פעלו באופן אקטיבי למסירתו לסנגורים ולבית המשפט, הן בטרם עדותה של המתלוננת בבית המשפט, יום לאחר הריאיון המקדים, שם נתגלה במפתיע השינוי בגרסתה, והן במשך כשלושה שבועות לאחר מכן, סמוך למועד הדיון בבקשה למעצר הנאשמים עד לתום ההליכים.

פסק דינו של ביה"ד המשמעתי המחוזי