עמדת המדינה בעניין סיווג הליך לצורך קביעת אגרה אינה עילה ל מתן רשות ערעור

           זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) שלפיו נדחה הערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער לסילוקה של תביעת המשיב על הסף בשל אי תשלום אגרה בגין תביעה שהמערער טוען לגביה כי תביעה כספית היא.  

1.        המשיב 1 (להלן: המשיב), שהנו מנהל עיזבון המנוח עופר מולדבסקי, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה שבכותרתה צוינו הסעדים המבוקשים על ידו כ- "צווי עשה, סעד הצהרתי". במסגרת התביעה, תבע המשיב לקבל לידיו מסמכים ונתונים או לחלופין חשבונות המפרטים מסמכים ונתונים שבאמצעותם, כך לטענתו, ניתן היה לחשב את חלקו של העיזבון בשותפות שבה לקחו חלק המנוח והנתבעים. בנוסף תבע המשיב לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד או לחלופין את מי מהם, בתשלום 12.5% משוויה של השותפות, על-פי התחשבנות שתיערך בעניין זה. עוד תבע המשיב בבית המשפט, לחייב את הנתבעים לשלם לו בעבור רווחי השותפות בגין שימוש בזכויות המנוח לאחר מותו,  ליתן סעד הצהרתי לפיו המשיב אינו חייב בחובות השותפות ואינו שותף בהפסדיה והוצאותיה האחרות לאחר מות המנוח ולחייב את הנתבעים בהוצאות הליכי המשפט.

2.        המבקש הגיש בקשה בפני כב' רשם בית המשפט המחוזי ש' ברוך לסילוקה של תביעת המשיב על הסף בשל אי תשלום אגרה בעבור תביעה שלטענתו הינה תביעה כספית. משנדחתה הבקשה, הגיש המבקש ערעור על החלטת הדחייה בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבלו את עמדת המדינה, לפיה  יש לסווג את ההליך כתביעה לסעד הצהרתי, ובקובעו כי אין לקבוע את שיעור האגרה על פי תוצאותיו של ההליך כפי שהן מוצגות על ידי צד זה או אחר.

3.        במסגרת טיעוניו בבקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שב וטוען המבקש כי חרף כותרתה, תביעתו של המשיב-תביעה כספית היא, ומכאן שהיה על מנהל העיזבון לאמוד בכתב תביעתו את סכום התביעה "לפי המשוער" ולשלם אגרה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה, כנדרש בכל תביעה כספית. לדידו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל מכריע לעמדת המדינה כי יש לסווג את ההליך כתביעה למתן סעד הצהרתי, מה גם שבשלב הערעור, הותירה המדינה את שאלת הסיווג לשיקול דעתו של בית המשפט שלערעור ובכך, לדעת המבקש, שינתה את עמדתה. עוד טוען המבקש כי חשיבותה המשפטית והציבורית של בקשת רשות הערעור חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. חשיבות זאת מתבטאת לדידו בשלושה היבטים: ראשית, יהיה במתן ההחלטה לגוף הבקשה כדי לתרום לאחידות ההלכה באשר לסיווגן של תביעות מעין אלה כתביעות כספיות. שנית, יהיה בהכרעה בבקשת רשות הערעור כדי לקבוע הלכה בשאלה מהו המשקל שיש להעניק לעמדת המדינה בבקשת נתבע למחיקה על הסף לעומת בקשה לפטור מאגרה שאותה יוזם התובע, שאלה שאותה מגדיר המבקש "שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית רבה". שלישית, יהיה במתן רשות הערעור כדי למנוע את עיוות הדין שנגרם, כטענת המשיב, משהתעלם בית המשפט קמא ממה שהמבקש רואה כשינוי בעמדת המדינה באשר לסיווג ההליך.

4.        לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה ליתן רשות ערעור על פסק הדין להידחות. הלכה פסוקה היא כי הרשות לערער ניתנת רק באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3), 123 (1982)). ההיבטים השונים אשר מעלה המבקש בבקשתו, ואשר בעטיים חורגת לדעתו חשיבותה המשפטית והציבורית של בקשת רשות הערעור מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, אינם מקיימים לדעתי תנאי זה, ואסביר. 

           בחינת ההיבט הראשון שעליו מצביע המבקש, אינה מעלה לדעתי, כי יש צורך בקבלת הבקשה על מנת ליצור הלכה אחידה, שהרי אין המקרה הנדון מקרה כללי, כי אם יישום ספציפי של השאלה כיצד יש לסווג הליך משפטי לצורך שאלת האגרה, שאלה שניתנת עליה תשובה ברורה בסעיפים 2 ו-3 לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987 (וראו רע"פ 101/05 אביב בן יקיר נ' מדינת ישראל תק-על 2005(4), 2538, הקובע כי שאלת יישומה של הלכה משפטית במקרה קונקרטי אינה מעמידה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית). מכאן, שאף אם שגה בית המשפט קמא בסווגו את ההליך כתביעה למתן סעד הצהרתי, ואין אני מכריעה דבר בשאלה זו, אין בדבר לבדו כדי להצדיק את שמיעת הערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, תק-על 98(3), 73) .

           גם באשר להיבט השני שעליו מצביע המבקש, אין אני רואה צורך בקביעת הלכה חדשה, משאינני סבורה כי יש ממש בהבחנה אשר מציע המבקש באשר למשקל שיש להעניק לעמדת המדינה במקרה שבו מוגשת בקשה לפטור מאגרה על-ידי תובע, לעומת מקרה שבו מוגשת בקשה למחיקה על הסף על-ידי נתבע בגין אי תשלום אגרה על-ידי התובע. בשני המקרים, המדינה היא זו שלקופתה נכנסת האגרה ומכאן שיש משמעות לעמדתה- במקרה הראשון לגבי אפשרות מתן פטור ובמקרה השני לגבי סיווג ההליך, פעולה שהשלכתה המיידית היא קביעת אופי תשלום האגרה על-ידי התובע. גם באשר לסוגיה זו ייאמר, כי אף אם בית המשפט לא נתן את הדעת לשינוי הנטען בעמדת המדינה באשר לשאלת סיווג ההליך, אין הדבר מגלה עילה להתרת ערעור שני ברשות.

           באשר להיבט השלישי שעליו מצביע המבקש, אף אם אמנם שגה בית המשפט ולא השית לבו לשינוי הנטען בעמדת המדינה, אין אני סבורה כי זכויותיו של המבקש קופחו במידה כזו המצדיקה את מתן רשות הערעור. ראשית, מפני שהשינוי הנטען אינו בין עמדה אחת לעמדה המנוגדת לה, כי אם שינוי בין עצם קביעת עמדה לבין הותרת שיקול הדעת לבית המשפט. שנית, מפני שחזקה על בית המשפט המחוזי כי לא קיבל את עמדת המדינה באופן אוטומטי וכי בהחלטתו לסווג את הסעד המבוקש כסעד הצהרתי, הפעיל שיקול דעת שבמסגרתו נלקחה בחשבון אף עמדת המדינה, אך רק כחלק ממסגרת השיקולים אשר הובילה להחלטה. שלישית, כי אין בהחלטה זו כדי להכריע את גורל ההליך כולו, אלא רק כדי לדחות את הבקשה לדחייה על הסף, ועדין פתוחה הדרך בפני המבקש לטעון את טיעוניו לגופו של עניין במסגרתו של ההליך העיקרי.

           הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ג בתשרי תשס"ז (15.10.06).

                                                                                                          ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il