עמ"ת
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
55867-09-14
10/10/2014
|
בפני השופטת:
דניאלה שריזלי
|
| - נגד - |
העורר:
יוסף סימן טוב שחר מנדלמן
עו"ד שחר מנדלמן
|
המשיבה:
מדינת ישראל – פמת"א (פלילי) מרדית שיבאן
עו"ד מרדית שיבאן
|
| החלטה |
ערר על החלטת בית משפט השלום בת"א (כב' השופט הבכיר ד' בארי) מיום 23.9.14, לפיה, נדחתה בקשת העורר להחזרת תפוס, מכונית מדגם מרצדס מס' רשוי 83-11-025 (להלן: התפוס; המכונית).
הערר ונימוקיו
נגד העורר הוגש בבית משפט השלום בת"א כתב אישום המייחס לו "מעשה מגונה בקטין", עבירה לפי הסעיפים 345(א)(1) ו-(2) וסעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעובדות כתב האישום נטען, כי העורר עבד כנהג מונית עצמאי, וכי במסגרת זו, ביצע לכאורה ב-25.8.14 בשעת לילה סידרה של מעשים מגונים ב-ד.ר., קטינה ילידת 1998, בעת שהסיע אותה כנוסעת במונית שבה נהג.
המונית היא המכונית נשוא הערר. המונית נתפסה בידי המשטרה בתורת "חפץ ששימש לביצוע העבירה". כוונת המשיבה לבקש את חילוטה אם יורשע העורר בדינו. ואכן, בכתב האישום נאמר, כי אם יורשע הנאשם (העורר) תבקש המשיבה לחלט את המכונית התפוסה ("החפץ") ששימשה כאמצעי לביצוע העבירה, וזאת, מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
בתאריך 23.9.14 עתר העורר להחזרת המכונית התפוסה לרשותו, ואולם, בית משפט קמא דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין, כי מדובר בתפוס שאיננו משמש עוד כ"מונית", באשר הזכות להפעלתה כמונית הוחזרה לבעלים, ועל כן, כך ניתן להבין, אין מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית; גובר עליה החשש ממסוכנותו של העורר, אשר ביצע, לכאורה, את המעשה המגונה בעודו נוהג בתפוס, ומתקיים חשש ממשי, כי אם יוחזר התפוס לשימושו ולנהיגתו של העורר הוא עלול לעשות בו שימוש לרעה. מה גם, שלעורר שתי הרשעות קודמות בעבירות מין. בגין אחת מהן, עבירת מין כלפי קטינה, ריצה עונש מאסר ממושך.
על כך הערר שלפניי. בנימוקי הערר התרכז ב"כ העורר בחזית ההלכתית, כשלטענתו, סטה בית המשפט קמא מההלכה הפסוקה המורה כי אין לפגוע בקניינו של נאשם מעבר למידה הדרושה [בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל (22.5.00); בש"פ 7715/97 (8.1.98); בש"פ 5550/08 (8.7.08); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2006(1), 3416 (להלן: עניין לרגו); וההפניה לרע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 312 (להלן: עניין גאלי)], ולא נימק את פשר הסטיה.
בנימוקי הערעור העלה ב"כ העורר מספר טענות:
* חומרת העבירה המיוחסת לעורר, היא כשלעצמה איננה רלוונטית להכרעה בסוגית שחרור התפוס;
* חילוט רכב שבו בוצעו לכאורה עבירות מין לא ייעשה כדבר שבשגרה;
* ועל כן, הרשעתו הקודמת של העורר בעבירה דומה (לפני 16 שנה) איננה נימוק ראוי לפגיעה בזכות הקניין שלו.
*"באותה מידה", כך הטענה, "יכול היה העורר להשתמש בדירה שלו לצורך ביצוע עבירה, אבל לא יקחו את הדירה";
*שלא כטענת העורר בבית המשפט קמא, כי החזרת המכונית מתבקשת לצרכי פרנסת המשפחה (כמונית) נטען בערר, לאחר שהוברר כי הזכות להפעלתה כמונית הוחזרה לבעלים, כי המכונית דרושה לשימוש יום-יומי של בני המשפחה. ועוד נטען, כי אין חשש שהעורר יחזור לנהוג בה כמונית.