עמ"ת 48909-01-16 אדיסון(עציר) נ' מדינת ישראל

הרקע 

1. לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע, (כב' השופטת ש' שיטרית), מיום 6.1.16, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2. נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות איומים ותקיפת בן זוג. על פי הנטען, בחודש נובמבר האחרון, בבית המשותף של בני הזוג, תקף העורר את המתלוננת, בכך שמשך בשיער ראשה וסטר לה מספר פעמים בפניה. זאת, נוכח החשד כי היא בוגדת בו. לאחר אירוע זה, ובמהלך מספר שבועות, נהג לאיים על בת זוגו כי יפגע בה, בילדיהם ובחייו שלו. כן איים שייקח את הילדים. נטען, כי החל מיום 17/11/2015 ועד ליום 29/12/2015, נהג העורר לדרוש מהמתלוננת כי תהיה "צמודה" אליו ולא תלך לשום מקום בלעדיו. ביום 29/12/2015, מסרה המתלוננת לעורר אמתלה כלכלית, על מנת לאפשרלה להיפגש עם עובדת סוציאלית. העורר לקח את המתלוננת לאגף הרווחה, ושם פגשה בעובדת סוציאלית וחשפה בפניה את מצוקתה, נוכח מעשי העורר.

3. המדינה, בבקשתה לעצור את העורר עד תום ההליכים, טענה לעילת מעצר מחמת מסוכנות. זאת, תוך שהיא מסתמכת על האירוע הנוכחי ועל עברו הפלילי של העורר. עבר, הכולל עבירות אלימות חמורות, בגינן הורשע ונשפט לתקופות מאסר ארוכות (עונש מאסר בן 12 שנה, בגין הריגה משנת 1999, עבירת חבלה חמורה משנת 2010 ועוד). בין השאר, הצביעה המדינה על כתב אישום שנדון בקיץ האחרון, הכולל שני תיקים שעניינם אלימות ואיומים כלפי אותה בת זוג עצמה. כתב אישום, אשר הסתיים בקביעה כי העורר אינו בר עונשין, וניתן צו אשפוז פסיכיאטרי.

4. במסגרת הטיעון בבית משפט השלום, הזכירה המדינה עוד, כי העורר הורשע אך לאחרונה בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, מאותו צו אשפוז שהוטל עליו בקיץ ונדון ל-3 חודשי מאסר. כן הצביעה המדינה על תיאור המתלוננת את מעשיו של העורר ואת לשונו של העורר עצמו בחקירתו, מהם למדה המדינה על היחס האובססיבי של העורר כלפי בת זוגו. בהקשר זה, הדגישה המדינה את התנהגותו של העורר לפיה דרש העורר כי המתלוננת תהיה צמודה אליו כל העת, משום אמונתו כי היא בגדה בו.

5. הסנגור הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען לחולשתן. הסנגור טען שנסיבות גביית הודעת המתלוננת מלמדות על כך שמהימנותה נמוכה, על פניה. זאת, בשים לב לכך שעיקר תלונת המתלוננת נוגע לכך שהעורר כפה עליה להיות צמודה אליו בכל עת, אך מעשי האלימות לכאורה, נמסרים לחוקר אך ורק בתגובה לשאלות סגורות. הסנגור הדגיש, בהקשר זה, כי המדינה לא האשימה בעבירה של "כליאת שווא", וממילא אין לראות כעבירה את התנהלותו של העורר, בה דרש מהמתלוננת להיות צמודה אליו בכל עת. בנסיבות אלה, סבר הסנגור כי הראיות חלשות. יתירה מזו, הסנגור הדגיש כי מעשי התקיפה והאיומים אירעו כחודש וחצי לפני התלונה, לכאורה, דבר המחליש את מהימנות התלונה, ואף את עוצמת הטענה למסוכנות הנובעת ממעשים אלה.

6. לעניין עילת המעצר – טען הסנגור כי אמנם יש לנאשם עבר פלילי, אך בשים לב לזמן שחלף בין האלימות הנטענת בתיק זה לבין התלונה, ובשים לב לכך שהמתלוננת לא מייחסת משקל לתקיפה ולאיומים, אין ללמוד מכך על מסוכנות רבה. הסנגור טען עוד כי, מכיוון שהתיק הקודם בגין מעשה אלימות כלפי המתלוננת הסתיים בצו אשפוז, ללא קביעה של בית המשפט כי העורר ביצע את המעשים, הרי שאין מקום להתחשב באותו תיק קודם שאינו בבחינת "עבר פלילי". הסנגור הציע כי אם בית המשפט יקבע שיש עילת מעצר, תקבע חלופת מעצר מחוץ לעיר באר שבע, בפיקוח אביו של העורר. לבקשת הסנגור, האב נחקר והציע לקחת את העורר אליו לבית בדימונה, שם יפקח עליו במרבית שעות היום, למעט שלוש שעות בבוקר, בהן פותח את בית הקפה. כן ציין האב, כי שמר על העורר בעבר בחלופות מעצר והבהיר כי "אם יש משהו אני ישר מביא לו משטרה".

7. בית משפט השלום, לאחר עיון בתיק החקירה, קבע כי קיימות ראיות לכאורה, מעבר לנדרש בשלב זה. בית משפט השלום הצביע על הודעת המתלוננת ועל דברי העובדות הסוציאליות אודות נסיבות הפניה של המתלוננת אליהן, התנהגותה, בקשתה להתפנות למקלט לנשים מוכות ונסיבות מעצרו של העורר.

8. לעניין עילת המעצר – קבע בית משפט השלום כי זו קיימת בעוצמה גבוהה "בהינתן עברו הפלילי המכביד של המשיב בעבירות של אלימות, הפרת הוראה חוקית, בריחה ממשמורת ורקע פסיכיאטרי". בית המשפט הוסיף כי לא התרשם כי החלופה יכולה להשיג את מטרת המעצר והוסיף "התרשמתי כי מסוכן הוא מאוד וספק רב בעיני אם קיימת חלופה אשר תסכון בעניינו". נוכח כל זאת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.