פלוני ואח' נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

הערעור הנדון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן לפי העניין – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים), מיום 23.8.2023 בתיק ערר (ירושלים) 3155/23. בפסק הדין נדחה ערר על החלטת המשיב מיום 10.7.2023, אשר על-פיה נדחתה על הסף את בקשת המערער 1, ישראלי ילידת שנת 1940 (להלן – המערער) להאריך מטעמים הומניטריים מיוחדים את תוקפו של רישיון הישיבה של המערערת 2, אזרחית הפליפינים (להלן – העובדת), כמטפלת סיעודית לשם טיפול במערער.

רקע, עיקרי העובדות ועיקרי טענות המערערים

2.עם הגשת הערעור ביום 13.9.2023, התבקש גם צו ביניים שימנע את הרחקת העובדת מישראל עד הכרעה בערעור לגופו. צו כאמור ניתן ביום 14.9.2023, ללא התנגדות מצד המשיב.

בשל מצב החירום, חל עיכוב בהגשת תשובת המשיב לערעור. מטעם זה ניתנה ביום 1.11.2023 החלטה אשר במסגרתה הוצע לצדדים מתווה, שתמציתו היא כי הערעור יימחק ללא צו להוצאות וכי תוקפו של צו הביניים יוארך בתשעה חודשים או בכל פרק זמן מוסכם אחר. עוד נאמר, כי במקרה של היעדר הסכמה, תיבחן אפשרות של הכרעה בערעור על סמך טענות הצדדים בכתב.

ביום 13.11.2023 הודיעו המערערים על הסכמתם למתווה המוצע וכן ביקשו כי שאם המשיב יתנגד לכך, יקוים דיון במעמד הצדדים. המשיב הודיע ביום 29.11.2023 על התנגדותו למתווה המוצע, צירף תשובה תמציתית לערעור והודיע על הסכמה להכרעה בערעור על סמך החומר הכתוב.

3.לאחר עיון בכל כתבי הטענות שהוגשו ובכלל זה, כתב הערעור, תשובת המשיב ונספחיהם וכן בהחלטת המשיב הנדונה ובפסק דינו המנומק של בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב וכן כי יש לדחות את הערעור וזאת אף תוך הסתמכות על הנמקת פסק דינו של בית הדין (בהתאם להוראות תקנה 138(א)(5) ותקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלות על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

עם זאת, לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין משך תוקפו של צו הביניים ומהטעמים שיובאו בהמשך הדברים, ראיתי לנכון להאריך מעט את תוקפו.

4.המערער, כבן 83, אלמן, הזקוק לעזרה סיעודית והוא אף בעל היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד, שהוא בתוקף עד סוף שנת 2023. העובדת היא כאמור, אזרחית הפליפינים, ילידת שנת 1975, אשר נכנסה לישראל לראשונה ביום 12.1.2007 באמצעות רישיון עבודה וישיבה בענף הסיעוד (ב/1), אשר תוקפו הוארך מעת לעת.

העובדת הועסקה בהתאם לאישור שניתן לה ביום 29.12.2013 מכוח סעיף 3א(ב1) בחוק הכניסה לישראל (להלן – סעיף 3א(ב1)) אצל שני מטופלים, עד פטירת המטופל השני ביום 1.10.2021 ובמועד זה היא סיימה את העסקתה החוקית. ביום 24.11.2021 היא החלה לעבוד אצל אשת המערער. על-פי הנטען, אשתו של המערער נפטרה בטרם הספיקה משפחתו להגיש בקשה להסדרת רישיונה של העובדת. סמוך לאחר פטירתה, ביום 10.7.2023, הוגשה בקשת המערער להאריך את תוקף רישיונה של העובדת לשם טיפול סיעודי בו וזאת מטעמים הומניטריים מיוחדים.

בקשתו האמורה של המערער נדחתה עוד באותו יום, לאחר שנמצא כי אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1). בהחלטה צוין כי תנאי הסף שלא התקיימו הם העובדה שבעת הגשת הבקשה עברו מעל שמונה שנים מיום כניסת העובדת הזרה לראשונה לישראל באשרה ורישיון לעבודה בענף הסיעוד וכן כי חלפו מעל תשעים יום מאז סיום תקופת העסקתה החוקית. בתשובתו הוסיף המשיב, כי בשוגג לא סומן תנאי סף נוסף שלא התקיים, שעניינו העובדה שבעבר כבר אושרה הארכת תוקף רישיונה של העובדת לפי סעיף 3א(ב1) בחוק.