עמ"ח 12127-09-08 אלמונית נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום

נתוני רקע ועובדות

1. המערערת, אמו של המנוח טוראי ו.ד ז"ל (להלן: "המנוח"), הגישה בקשה לקצין התגמולים 8.2.05 להכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות החיילים שנספו במערכה [תגמולים ושיקום], תש"י – 1953 (להלן: "חוק המשפחות"), בעילה שיש להכיר בה כאם שכולה לפי חוק המשפחות.

2. המשיב דחה את תביעתה של המערערת ביום 7.12.06 בנימוק כי בשעה שהמנוח מצא את מותו הוא נעדר מהשירות שלא ברשות. המערערת שבה ופנתה לקצין התגמולים בעצמה ובשלב מאוחר יותר באמצעות ב"כ. המערערת סברה כי בנסיבות הקיימות בתיק זה יש להכיר בה כאם שכולה. המערערת טענה, תוך הפנייה לדו"ח מצ"ח שנערך בנוגע למותו של בנה, כי גורמי הצבא טיפלו בהיעדרותו של המנוח מהשירות באופן הנוגד את פקודות הצבא ונמנעו מלקחת את נשקו האישי כמתחייב. בכך למעשה קשרו את נסיבות מותו של המנוח לשירותו הצבאי באופן המחייב הכרה לפי חוק המשפחות.

3. ביום 22.1.12 התקבלה תגובתו הסופית של קצין התגמולים לפיה תביעתה של המערערת נדחית מאחר וקצין התגמולים לא קיבל את טענותיה של המערערת כי מותו של המנוח נגרם עקב רשלנות של גורמי הצבא. קצין התגמולים טען כי מות המנוח לא נגרם עקב השירות וכן כי מותו נגרם בשעה שנעדר מהשירות ללא רשות ובנסיבות המתאימות להגדרת התנהגות רעה וחמורה.

 על החלטתו של קצין התגמולים לדחות את תביעתה הגישה המערערת ערעור זה.

4. המנוח, התגייס לצה"ל ביום 29/7/04 ושובץ ליחידת הנדסה קרבית, שם עבר בהצלחה טירונות מפרכת במשך שלושה חודשים. החל מתאריך 2/11/04 התגורר המנוח בדירת אל"ח בXXXX וביום 24/11/04 סיים המנוח בהצלחה את הטירונות ושוחרר לחופשה רגילה שאמורה הייתה להסתיים עם תחילת האימון המתקדם. המנוח לא התייצב לאימון המתקדם. על פי הנתונים העולים מתיק המשפחות החל המנוח בנפקדות מיום 13/12/2004, לאחר שביום 12/12/04, היה ביום סידורים. מיום 19/12/2004 ועד ליום 29/12/2004, טען המנוח כי קיבל גימלים (טענה שהופרכה לאחר מותו). ביום 22/12/2004 , נערך ביקור ראשון בבית המנוח אך הוא לא היה בביתו. מדירת המנוח יצאו מפקדיו לבית הוריו. המפקדים לא מצאו את המנוח אולם דיברו איתו טלפונית והוא טען שהוא נמצא בחדרה.

5. המפקדים שבו ביום 24/12/04, אל דירת המנוח ומצאו אותו בביתו. הוא הבהיר כי נעדר מהבסיס כדי שיוכל לעבוד ולסייע לאמו. המ"פ ר. נ , בניגוד לפקודת מטכ"ל 31.0513, האמין למנוח כי ישוב ביום ראשון לבסיס, והחליט להותיר את נשקו של המנוח ברשותו. המ"פ ר. נ הבהיר כי לא נטל את הנשק כי חשש לפגוע באמון של המנוח וכן כי חשב שהמנוח נמצא בימי גימלים (מחלה), שכן המנוח הודיע כי קיבל ימי מחלה עד ליום 29/12/2004. ביום 5/1/2005, ביקר בביתו של המנוח רס"ן צ. שלא מצא את המנוח בביתו. בהמשך שוחח עם המנוח מפקד האימון המתקדם וזה שכנע אותו לשוב ליחידה כאשר המנוח הודיע כי ישוב לבסיס ביום חמישי. ביום 7/1/2005 נמצא המנוח בדירת אל"ח כשהוא ירוי בראשו. במצטבר נפקד המנוח 25 ימים כולל ימי מחלתו. אם מביטים בימי המחלה ככאלה שקטעו את הנפקדות הרי הוא נפקד מהשירות נכון ליום מותו 9 ימים.

6. לאחר חקירת מצ"ח, פרקליטת זרוע היבשה הורתה על העמדתו לדין של סרן נ. בעבירה של אי קיום הוראה מחייבת לפי סעיף 133 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1955. פרקליטות פיקוד דרום הורתה לנקוט בהליך של נזיפה פיקודית כנגד, מפקד האימון המתקדם בחה"נ, זאת מאחר ולא פעל בשקידה הראויה ולא וידא, כי הוראותיה של פקודת מטכ"ל 31.0513 אכן מקוימות.

טענות המערערת

7. לטענת המערערת שגה המשיב בדחותו את תביעתה להכרה בה כאם שכולה, לפי חוק המשפחות. כמו כן שגה המשיב עת קבע כי אין קשר בין התרשלות גורמי הצבא, בכך שבניגוד להוראות המחייבות השאירו את נשק האישי של המנוח בידיו, לבין נסיבות מותו. המערערת טענה כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו מכוח סעיף 2ב לחוק המשפחות להוכיח כי הגורם למעשה האבדני נעוץ בנסיבות שמחוץ לצבא ושגה בקביעה כי מותו של המנוח נגרם עקב התנהגות רעה וחמורה.

8. עוד לטענתה; צה"ל כשל בכך שלא לקח מהמנוח את נשקו האישי במהלך היעדרותו, הגם שהדבר מחויב על פי פקודות הצבא שמעמדן "דין". אכן זמינות הנשק לבדה איננה יוצרת קשר לשירות, אך הדברים נכונים רק במידה והנשק ניתן כדין והטענה מתייחסת לעצם זמינות הנשק. רק במצב דברים כזה ניתן לומר כי עצם העובדה שצה"ל הפקיד בידי המנוח נשק, איננה יוצרת קשר בין השימוש בנשק לבין השירות. פקודת מטכ"ל 31.0513 מסדירה בצורה מפורשת ומדויקת כיצד יש לטפל בהיעדרות מהשירות, תוך שימת דגש מיוחד על אופן הטיפול בנעדר המחזיק בנשק. עצם ההיעדרות של חייל שלא כדין מלמדת על בעיה כלשהי, בין השאר היא מקימה חשש שמצבו הנפשי של החייל הוא כזה שבו הוא עלול לסכן את עצמו או אחרים. לכן, מתוך חשש זה, קובעת הפקודה את חובת המפקדים ליטול מהחייל את נשקו בהקדם. במיוחד נכונים הדברים עת מדובר על המנוח, אשר הגיע ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ונזקק לתנאי שירות מיוחדים בשל כך, עד לשיכונו בדירת אל"ח בנפרד מבני משפחתו. לטענת המערערת השארת הנשק ברשותו של חייל בעל נתונים כאלו, הנעדר מהשירות שלא ברשות, וזאת בניגוד לפקודת מטכ"ל, דינה כדין מסירת נשק לאדם שמצבו הנפשי מעורער וככזו היא יוצרת את הקשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי.