עם מינוי מפרק זמני נמשכים יחסי העבודה בכפוף לשינויים עליהם מחליט המפרק באישור בית המשפט

השופט שמואל צור

1.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית הדין האזורי בנצרת (הנשיאה ורד שפר ונציגי ציבור גב' ברכה נודלר ומר אילן גבריאלי; תיק עב' 2560/04), בו נדחתה תביעת המערער, למעט הכרה בזכותו להפרשי שכר בסך של 3,792 ש"ח ונדחתה התביעה שכנגד של המשיבה.

2.         המערער כיהן כמנכ"ל המשיבה מאז היווסדה בשנת 1993. בחודש פברואר 2002 נכנסה המשיבה להליך של פירוק והתמנה לה מפרק זמני, הוא רו"ח צבי יוכמן (להלן - המפרק הזמני). בחודש מאי 2002 ניתן למשיבה צו פירוק קבוע ורו"ח יוכמן התמנה כמפרק המשיבה (להלן -  גם המפרק). בחודש אוגוסט 2002 מכר המפרק את עיסקה של המשיבה לאחד מבעלי מניותיה והיא נשארה כשלד משפטי בהליך של פירוק עד היום.

3.         בבית הדין האזורי בנצרת הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לתשלום כספים המגיעים לו, לטענתו, לתקופת עבודתו במסגרת הפירוק (הזמני והקבוע) מחודש פברואר 2002 ועד חודש אוגוסט 2002. המשיבה הגישה תביעה שכנגד להשיב לה סכומים אשר שולמו, לטענתה, למשיב ביתר וכן עלות רכב החברה שהוחזק בידי המערער לאחר פיטוריו.

4.         כפי שצויין, המערער כיהן כמנה"ל החברה מאז יסודה בשנת 1993. לפי הסכם העבודה של המערער, שכרו עמד על 18,000 דולר לחודש והוא היה זכאי לרכב צמוד וטלפון על חשבון המשיבה. בשל קשיים כלכליים אליה נקלעה המשיבה בעשרת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה לפירוק, הסכים המערער לקבל רק מחצית משכרו בסך של 9,000 דולר לחודש, תוך רישום היתרה בספרי המשיבה כחוב כלפיו.

5.         בחודש ינואר 2002 הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לפירוק המשיבה. ביום 11.2.02 נתן בית המשפט צו פירוק זמני שתוקפו מיום 18.2.02. בצו הפירוק הזמני מונה רו"ח יוכמן כמפרק זמני ובו אף נקבע כי המפרק הזמני ינסה למכור את המשיבה כעסק חי ונאסר עליו לפטר את העובדים ובכללם המערער, אלא אם יינתן צו פירוק קבוע.

6.         המערער המשיך לכהן כמנכ"ל המשיבה גם לאחר מתן צו הפירוק הזמני, אך שולם לו שכר מופחת. ביום 2.3.02 העביר המפרק הזמני למערער טיוטת הסכם עבודה להעסקתו עד ליום 12.5.02 בשכר ברוטו של 7,000 דולר ובעלות שלא תעלה על 10,000 דולר. ביום 28.4.02 נדרש המערער לחתום על טיוטת ההסכם תוך הסכמת המפרק הזמני להעמיד את השכר על 9,000 דולר לחודש. המערער הסתייג מדרישות אלה וטען כי חל עליו הסכם ההעסקה מן התקופה שקדמה להליכי הפירוק. כמו כן טען המערער כי, על פי צו הפירוק הזמני, חל איסור על פיטורי עובדים.

7.         ביום 21.4.02 אישר בית המשפט המחוזי להפחית משכר הבכירים במשיבה אך לא קבע את שיעור ההפחתה. לגבי שכר המערער קבע בית המשפט - על יסוד עמדת הכונס הרשמי - כי עלות השכר לא תעלה על 52,100 ש"ח לחודש.

8.         ביום 12.5.02 נתן בית המשפט המחוזי צו פירוק קבוע למשיבה וקבע שהוא יכנס לתוקפו ביום 16.6.02. בפועל המשיך המערער לעבוד בחברה אף לאחר מתן צו הפירוק וזאת עד למכירת מיפעלה בחודש אוגוסט 2002.

9.         כאמור, תביעתו של המערער היתה לתשלום מלוא שכרו בתקופת הפירוק הזמני, עד למכירת מפעל החברה (פברואר - אוגוסט 2002). לטענתו, הוא לא הסכים להפחתת שכרו והצו הזמני לפירוק החברה לא התיר למפרק הזמני לעשות כן. לעומתו טען המפרק הזמני כי צו הפירוק הזמני הפקיע את חוזי העבודה במשיבה והוא הפך למעשה למעסיק חדש. לחילופין טען המפרק הזמני כי הוא רשאי לשנות את תנאי העסקתו של המערער. לטענתו, זכאי המערער לשכר ראוי בגובה של 4,000 דולר לתקופה שעד מתן צו הפירוק        (12.5.02). לטענת המפרק, המערער אינו זכאי לשכר לתקופה שמיום מתן צו הפירוק ועד מכירת מפעל המשיבה שכן צו הפירוק סיים את יחסי העבודה.

פסיקת בית הדין האזורי

10.       כאמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער (למעט פרט אחד שאינו מענייננו) ודחה את התביעה שכנגד. בית הדין האזורי קבע, על יסוד הגישה המקובלת, כי מתן צו פירוק לחברה יוצר מציאות חדשה של סיום יחסי העבודה בין החברה לעובדיה. לדעת בית הדין האזורי מציאות זו מתקיימת גם עם מינויו של מפרק זמני במובן זה שעם מינויו אין המשכיות אוטומטית של כל זכויות וחובות הצדדים ליחסי העבודה.

11.       במישור העובדתי קבע בית הדין האזורי שאין לראות את המפרק הזמני כמי שהסכים או התחייב לשלם למערער שכר בגובה 18,000 דולר לפי הסכם העסקתו משנת 1993 (עמ' 20). בית הדין גם לא למד על התחייבות שכזו מתלושי השכר ששולמו למערער מחודש פברואר 2002. אשר לגובה השכר לו זכאי המערער, קבע בית הדין כי יש לתת את הדעת להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.4.02 להפחית את משכורות העובדים תוך התייחסות לעלות העסקת המערער באותה תקופה בסכום של 52,100 ש"ח, המשקף שכר חודשי של 9,000 דולר. בית הדין האזורי מצא כי יש צורך לפסוק למערער שכר ראוי הנמוך מן הסכום האמור וקבע את גובה השכר ל-7,000 דולר (עמ' 26). בית הדין ערך חישוב ומצא כי בתקופת הפירוק הזמני (11.2.02  - 12.5.02) קיבל המערער שכר מעבר למגיע לו (עמ' 27).

12.       בית הדין האזורי קבע כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 16.6.02, עם כניסתו לתוקף של צו הפירוק שניתן ביום 12.5.02. בית הדין קבע כי במועד כניסת צו הפירוק לתוקף, לא היתה כל מניעה לסיים את העסקתו של המערער גם על פי החלטת המפרק. בקשר לכך מצא בית הדין שלא היה פגם בהחלטת המפרק לסיים את העסקתו של המערער (עמ' 31).

13.       אשר לטענת המערער כי הועסק לאחר כניסת צו הפירוק לתוקף ועד חודש אוגוסט, מועד מכירת פעילות המשיבה, קבע בית הדין כי המפרק לא היה מעורב בהמשך הפעילות העסקית של מפעל המשיבה וכי למערער היה אינטרס אישי להישאר במפעל מתוך כוונה להישאר מנהל המפעל גם אצל הבעלים החדש.

            בית הדין קבע כי המערער התעלם מפיטוריו עם מתן צו הפירוק וניצל את רמת המעורבות המינימלית של המפרק בפעילות השוטפת של המפעל (עמ' 36). בנסיבות אלה, כך קבע בית הדין, המערער פעל על דעת עצמו ועצם העובדה שביצע עבודה אינה מזכה אותו בשכר (עמ' 37).

14.       בית הדין דחה את תביעת המערער להודעה מוקדמת בת שנה ודחה את תביעתו לשלם לו את חובות העבר של המשיבה כלפיו. בית הדין מצא כי המפרק לא קיבל על עצמו לשלם למערער סכומים אלה.

15.       בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה להשבת סכומים ששולמו למערער ביתר לאור קביעתו כי למערער שולמו סכומים בחסר (עמ' 43). אשר לדרישה לתשלום הוצאות בשל החזקת רכב המשיבה בידי המערער לאחר צו הפירוק קבע בית הדין כי רכיב זה לא הוכח.