על מי נטל תשלום שכר לימוד שלא הוזכר בהסכם הגירושין

רקע

הצדדים התגרשו בבית הדין בשנת תשע"א לאחר שבית הדין אישר הסכם גירושין ביניהם ביום כ"ו בטבת תשע"א (5.1.15). לצדדים שני ילדים משותפים האחד בן **  והשני בן **  בהסכם הגירושין נקבע בורר מוסכם, הרב ישראל מרמרוש.

לפני בית הדין תביעת האם לחייב את האב בהוצאת חינוך הבנים בתלמוד תורה. לטענת האם הוצאות התלמוד תורה עומדות כיום על סך שבע מאות ושבעים שקלים ש"ח לחודש, האם תבעה לחייב את האב בכל הסכום, בדיונים שהתקיימו בפני ההרכב הקודם ביקשה האם לחייב את האב רק במחצית מהסכום וגם במהלך הדיון בפנינו הסכימה האם לחיוב האב רק במחצית הסכום תוך שהיא תשלם את המחצית השנייה.

בית הדין, בהרכבו הקודם, הפנה את הצדדים לבורר שנקבע בהסכם הגירושין. לפני הבורר עמדו גם תביעות נוספות של האם להגדלת המזונות. ביום כ"ח בסיוון תשע"ה (15.6.15) נתן הבורר פסק שממנו עולה שאין להגדיל את חיובי האב מעבר לאמור בהסכם הגירושין. לאחר מכן התקבלה הודעת הבורר מיום ט' באלול תשע"ה (24.08.15) שלפיה הוא מודיע שבית הדין ישוב לעיין ולהחליט. בהבהרה נוספת של הבורר מיום ה' בתמוז תשע"ה (22.6.15) נאמר שההחלטה מיום כ"ח בסיוון תשע"ה (15.06.15) עומדת בעינה, ובכל אופן יש תועלת שבית הדין ייתן את החלטתו מנקודת מבטו לצורך קיום ההחלטה.

התקיים דיון בבית הדין ונשמעו טענות הצדדים ובאי כוחם.

דעת הרוב

כאמור, מהחלטת הבורר עולה שאין לחייב את האב בחיובים נוספים על אלה המוזכרים בהסכם. עיון בפסק הבורר האמור, מעלה שקיימת בפסק הבורר התייחסות לנושא המזונות ולהוצאות נסיעה לתלמוד התורה. ואכן יש לקיים את פסק הבורר שבנושאים אלה, היות שהצדדים קיבלו את הבורר בהסכם הגירושין והבורר פעל לפי סמכותו. אמנם בפסק הבורר אין כל התייחסות להוצאות שכר הלימוד בתלמוד התורה של הבנים באופן ישיר. הבורר העביר חזרה את ההחלטה לבית הדין כדי שבית הדין ייתן החלטה מנקודת מבטו. גם לאחר מתן הבהרת הבורר שהחלטתו עומדת בעינה ביקש הבורר שבית הדין ייתן החלטה מנקודת המבט של בית הדין, לצורך קיום ההחלטה. משכך, על בית הדין החובה לדון ולבחון את החלטת הבורר מנקודת מבט בית הדין, כפי בקשת הבורר עצמו.

בהסכם הגירושין נקבע בסעיף 5 ביחס לחינוך הילדים כך:

"הבנים יתחנכו במוסדות לימוד חרדיים, תוך התחשבות בדעת האב, והצדדים יפעלו בדעה משותפת בכל הקשור לטובת הילדים."

עיון בהסכם הגירושין מלמד שהצדדים ביקשו להסדיר ביניהם את כל החיובים ההדדיים שביניהם באמצעות ההסכם, לצורך כך פרטו בהסכם את כל העניינים שאותם ביקשו להסדיר ביניהם – ענייני הרכוש, המזונות, הוצאות רפואיות והסדרי הראייה. אמנם בכל ההסכם אין התייחסות להוצאות החינוך ולשכר הלימוד בתלמוד תורה: למרות ההסכמה שהילדים יתחנכו במוסדות לימוד חרדיים, דהיינו בתלמודי תורה, אין כל התייחסות בהסכם להוצאות הלימוד הנדרשות לביצועו – לחינוך המוסכם בתלמוד תורה. כך גם בהחלטת הבורר: אין כל התייחסות להוצאות החינוך בתלמוד תורה. בית הדין בדעה שיש לחלק ולהבדיל בין חיובי מזונות הילדים הנידונים בין האב והאם שהוסדרו בהסכם הגירושין לבין חיוב האב בשכר המלמד את בניו תורה – חיוב שלא הוזכר בהסכם ולא בבוררות. חיוב האב בשכר תלמוד תורה של בניו – עיקרו חיוב ישיר של האב למלמד ללא קשר לחיובים ההדדיים שבין האב והאם, וכפי שיתבאר.

דיון

חובת לימוד תורה לבנים – חובת האב ולא האם

קיימת חובה על האב ללמד את בנו תורה, כמבואר בתלמוד בבלי במסכת קידושין (דף כט עמוד א): "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה [...]"

בתלמוד (מסכת קידושין שם עמוד ב) מבואר שמקור החיוב האמור נלמד מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם": "ללמדו תורה מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם."

כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמה סעיף א): "מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. "

מבואר שם שהחיוב ללמד בנו תורה חל על האב ולא על האם. כך גם ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א): "[...] אבל קטן – אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד."

לחובה זו תוקף הלכתי־משפטי המאפשר גבייה מנכסי האב בעל כורחו

החיוב ללמד בנו תורה מטיל גם חיוב 'משפטי' מדין כפייה על המצוות: אפשר לגבות מהאב את הוצאות המלמד – מאחר שחלה על האב מצוה ללמד את הבן תורה, הרי שאפשר לכוף את האב לקיים את מצוותו. בכלל הכפייה כלולה גם האפשרות לירידה לנכסי האב לצורך ביצוע התשלום למלמד.