השופט מ' רביד
:
1. ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת רבקה פרידמן פלדמן, סגנית נשיא) בת"פ 1144/04 מיום 28.09.2008, במסגרתו הורשע המערער, חסן גנאים, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן -
"חוק העונשין"). המערער נידון בגזר הדין מיום 21.5.2009 למאסר של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות. הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
כתב האישום
2. לפי האמור בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המערער מנהל בית ספר לבנים בבית חנינה (להלן -
"בית הספר"). מתחם בית הספר לא היה מגודר. בחלק מחצר בית הספר היו מגרשי משחקים בעוד שחלק אחר שימש כמקום חניה. חרף הסכנה שבנסיעת כלי רכב במתחם בית הספר, כמצוין בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, התאפשרה כניסה ונסיעה של כלי רכב למגרש החניה וחזרה ממנו.
בתאריך 8.9.1999 נהרג תלמיד בית הספר, סארי דומרי, יליד שנת 1993 (להלן -
"המנוח") על ידי רכב שנכנס לחצר בית הספר ופגע בו.
בכתב האישום נטען, כי רשלנותו של המערער מתבטאת בכך שלא מנע כניסה של כלי רכב לתחום חצר בית הספר, לא גידר את השטח ולא הנהיג נוהל בדבר מקום איסוף תלמידים בסיום יום לימודים. כל זאת, בהתחשב בעובדה שמדובר בתחום חצר בית ספר בו שוהים ילדים רבים בגילאים 10-6 שנים.
הכרעת הדין של בית משפט קמא
3. בהכרעת הדין עמד בית משפט קמא על כך שמבנה בית הספר, אשר לא יועד מלכתחילה לשמש כבית ספר, כולל כניסה דרומית וכניסה צפונית. בכניסה הדרומית הותקנו שרשראות שמנעו כניסה. השרשראות הוסרו בהוראתו של משה עצמון, מנהל במחלקת בדק בית במינהל החינוך של עיריית ירושלים (להלן -
"עצמון"), אך הותקנו מחדש בהוראת המערער סמוך לאחר מכן. הכניסה הצפונית, הרלוונטית לעניינינו, נותרה פתוחה והובילה למתחם הכולל חניון למורים, מקום איסוף תלמידים ומגרש משחקים. דרך כניסה זו נכנסה המכונית הפוגעת. רק לאחר התאונה הוצבו גדרות ושערים בכניסות לבית הספר.
המערער פנה מספר פעמים לעצמון, כבר בסמוך לאחר שהחל לנהל את בית הספר, בבקשה לסגור את החניון, אך עצמון אמר לו, כי הושקע כסף רב בהקמת החניון ואין תקציב להעברתו למקום אחר. המערער לא נואש ופנה למכללה הנמצאת בסמוך לבית הספר, במטרה לשתף עמה פעולה ולהתקין שער בכניסה הצפונית. לאחר התקנת השער הורה עצמון למערער לפרק את השער וכך נעשה. גם לאחר מכן, לא הרים המערער ידיים ופנה לקבלת עזרה לגורמים שונים ובכלל זה לעצמון והדגיש את הסכנה לילדים בשל כניסת כלי רכב במהירות מופרזת לכניסה הצפונית. המערער אף ניסה לפגוש את עצמון בבניין העירייה בימי ראשון אך הדבר לא צלח. מסקנת בית המשפט קמא היתה כי המערער פעל להתקין שער וגדר בכניסה הצפונית, אך במה שעשה לא היה די.
לדעת הערכאה המבררת, המערער היה יכול להתקין על דעת עצמו שרשראות בכניסה הצפונית ולהעמיד מחסומים שימנעו כניסת כלי רכב מכניסה זו, וזאת מאחר שהיה מודע לסכנה שבכניסת כלי רכב לחצר בית הספר. כמו כן, המערער היה יכול לפנות לגורמים אחרים בעירייה, זולת עצמון ולהעמיד את ההורים על הסכנה לילדיהם, אם הכניסה הצפונית לא תיסגר לכניסת כלי רכב.
בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של המערער, שבהיותו מנהל במינוי זמני, חשש מעימות עם עצמון שיעלה לו במחיר משרתו. כמו כן, לא קיבל את עדותו של המערער, לפיה הוא לא נקט באמצעים חריפים יותר, כמו השבתת בית הספר, מחשש לסיכון התלמידים. את עמדתו סיכם בית המשפט במילים אלה:
"גנאים אכן פעל לא מעט בנסיון להביא להתקנת שער וגדר בכניסה האחורית לבית הספר... כל זה לא מספיק, ודאי וודאי כאשר גנאים ראה למול עיניו את הסכנה הגדולה בחניון... גנאים לא עשה כל שיכול היה לעשות וכל שצריך היה לעשות: גנאים לא הציב מחסומים בכניסה האחורית של בית הספר, גנאים לא אסר על מורים ו/או על הורי התלמידים, להיכנס ו/או לחנות בשטח החניון. גנאים לא הדגיש בפני המורים כי הצבתם בחניון כתורנים נעשית כדי למנוע מרכבים להיכנס לשטח החניון. גנאים לא פעל דיו בפניה לגורמים בכירים יותר מעצמון בעירייה. כאשר שלח את רשימת התיקונים השנתיים לא הדגיש גנאים את הסכנה המוחשית שבחניון... גנאים לא פעל להדגשת הסכנה בפני הורי התלמידים" (עמ' 36-34 לפסק הדין).
לעניין זה, בית משפט קמא הסתמך על דברים שכתב כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 1007/05
מדינת ישראל נ' דומי, טרם פורסם (1.9.2008) [להלן - פסק דין אנג'ל]:
"מנהל בית ספר אשר מופקד על בטיחות תלמידיו, אינו יכול להמשיך בשגרת בית ספרו כאשר מצויה סכנה ברורה וגלויה בכיתותיו. מסוכנות החלונות מביאה אותי למסקנה כי לו לא היה בנמצא פיתרון זמני ונקודתי, הרי שהיתה לאנג'ל האפשרות לנעול את כיתות הלימוד ואולי אף להשבית את הלימודים של התלמידים בכיתות אלו עד למציאת פתרון הולם".
נימוקי גזר הדין
4. בית משפט קמא לא נעתר לבקשת המערער שלא להרשיעו, בקובעו כי הכלל הוא שמי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט לא מצא כי התקיימו התנאים בעטיים ימנע בית המשפט מהרשעת המערער. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא השכיל להראות כי הרשעתו תגרום להעמדתו לדין משמעתי ולפיטוריו. אף אם המערער יועמד לדין משמעתי זו תהיה התוצאה הטבעית ממעשיו. גם אם יפוטר המערער לא יתקשה למצוא משרה אחרת. בהתייחס לתנאי לפיו סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, קבע בית משפט קמא כי המדובר בעבירה חמורה - מותו בטרם עת של תלמיד כיתה א' בין כותלי בית הספר, במקום בו הוא היה אמור להיות מוגן.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי סיום ההליך באי הרשעה אינו עומד ביחס סביר לתוצאה הקשה של מעשיהם של המערער ועצמון. הרשעת המערער מהווה גורם משמעותי בצורך בהרתעת הרבים. בית המשפט לא התעלם מכך שמדובר בעבירה בודדת ושהסבירות שהמערער יעבר עבירה דומה בעתיד שואפת לאפס. כמו כן, קבע בית המשפט כי פסק דין אנג'ל, אינו משליך על עניינו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נסיבותיו האישיות של המערער ותפקודו החיובי של המערער בבית הספר אינם שקולים כנגד היות המערער מופקד על שלומם של התלמידים ועל בטיחותם. בית המשפט התחשב גם בחלוף הזמן מאז שנעברה העבירה.
לאור האמור, נגזרו על המערער עונש של שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר על-תנאי של שישה חודשים.
טענות הצדדים בערעור