החלטה
בפני בקשה למחיקת כותרת ולחילופין מתן רשות להתגונן.
1.המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס ברח' שדה התעופה עטרות 4, בירושלים (להלן: "הנכס") לתקופה שמיום 6.7.11 ועד 31.12.12. לכתב תביעתה צירפה המשיבה דף חשבון ובו פירוט של חוב הארנונה עבור הנכס.
2.בתצהירו של מנהל המבקשת התומך בבקשה, נטען כי יש למחוק את כותרת התביעה מן הטעם כי אין בדף החשבון אשר צורף לכתב התביעה כדי להוות ראיה מחייבת לצורך קביעת גובה החוב בארנונה, שכן מדובר במסמך שנערך על ידי המשיבה. עוד טוענת המבקשת, כי אין המדובר בסכום קצוב שכן קיימת מחלוקת משפטית אשר לגובה החוב. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לא קיבלה התראה כדין בשפה הערבית, שהיא שפת האם של נציגי המבקשת.
3.לגופה של התביעה, טוענת המבקשת, כי היא מחזיקה בשטח שחלקו מבונה באזור התעשייה עטרות. בשל המצב הביטחוני לא היה ניתן היה לעשות שימוש ראוי בנכס. לטענת המבקשת, המשיבה התעלמה מן המציאות הקיימת והטילה חיובי ארנונה בשיעורים גבוהים למרות שבנכס נעשה שימוש חלקי בלבד. עוד טוענת המבקשת כי עומדת לה טענת קיזוז בפני התביעה, שכן המשיבה חייבת לה כספים רבים בגין חיובי יתר.
4.המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי אין מקום למחוק את כותרת התביעה, שכן די ברשומה מוסדית של המשיבה, כדי להעיד על גובה החוב הרשום אצלה, על מנת להגיש תביעה בסדר דין מקוצר. עוד טוענת המשיבה, כי מעיון בדרישות התשלום שצורפו לכתב התביעה, ניתן להיווכח כי דרישות התשלום רשומות הן בשפה העברית והן בשפה הערבית. כמו כן, מדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי ולא בתביעה לסכום קצוב ועל כן אין מוטלת על המשיבה לשלול התראה לפני נקיטת ההליך. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מילאה את חובתה בשליחת דרישות תשלום והתראות למבקשת והמבקשת אף קיבלה אחת מן ההתראות. מכל מקום טוענת המשיבה כי משלוח ההתראות אינו מהווה תנאי להגשת תביעה אזרחית לגביית חוב ארנונה.
5.עוד טוענת המשיבה כי המבקשת לא הציגה הגנה אפשרית בפני התביעה. כך, המבקשת מאשרת כי היא מחזיקה בנכס נשוא התביעה ולא שילמה בגינו את תשלומי הארנונה החלים על-פי דין. הטענות אותן מעלה המבקשת הן טענות במישור המינהלי, שאין מקום להעלותן במסגרת תביעה אזרחית. כך, הטענות אותן מעלה המבקשת בדבר השימוש שנעשה בנכס הן טענות שמקומן במסגרת השגה ולא במסגרת התביעה. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, קבע מסלול ברור להעלאת טענות מסוג זה ואין לאפשר למבקשת לעקוף את הערכאות המתאימות לדון בטענה זו. גם העובדה שהמבקשת אינה עושה בנכס שימוש למיצוי מלוא הפוטנציאל שלו אינה טענת הגנה, שכן המבקשת מחזיקה בנכס שראוי לחיוב בארנונה.
6.אשר לטענת הקיזוז שהעלתה המבקשת, הרי שזו אינה מפורטת כלל ולא ברור מה יסוד הטענה. לטענת המשיבה, הרי שנפסק כי לא ניתן להעלות טענת קיזוז כטענת הגנה בפני תביעת ארנונה, שכן חוב הארנונה הינו בגדר מס שאינו בר קיזוז. זאת ועוד, המבקשת לא פירטה את חיובי היתר להם היא טוענת.
7.המשיבה מוסיפה ומציינת, כי בשנת 2009 הגיעה המבקשת להסדר פריסת חוב עם המשיבה והפקידה 14 המחאות על חשבון חובותיה. כן פנתה המבקשת אל ועדת הפשרות של המשיבה להפחתת חובותיה, אך פנייתה נדחתה. ההמחאות שנתנה המבקשת לא כובדו והוגשו לביצוע בתיק הוצאה לפועל. מכאן, טוענת המשיבה, כי המבקשת ידעה על חיוביה וחובותיה ועל נקיטת ההליכים נגדה ואף הודתה בקיום החובות ופעלה להסדרתם.
8.ביקשתי את תשובת המבקשת, אך זו לא נתקבלה.
9.אדון תחילה בבקשת המבקשת למחיקת כותרת התביעה. כאמור, המבקשת טוענת יש למחוק את כותרת התביעה מן הטעם כי אין בדף החשבון אשר צורף לכתב התביעה כדי להוות ראיה מחייבת לצורך קביעת גובה החוב בארנונה, שכן מדובר במסמך שנערך על ידי המשיבה. עוד טוענת המבקשת, כי אין המדובר בסכום קצוב שכן קיימת מחלוקת משפטית אשר לגובה החוב. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לא קיבלה התראה כדין בשפה הערבית, שהיא שפת האם של נציגי המבקשת.
10.אין בטענות המבקשת ממש. סעיף 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובע כי ניתן להגיש בסדר דין מקוצר:
"תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;"
די ברשומה המוסדית שצירפה המשיבה בדבר גובה החוב ברישומיה, על מנת להכשיר את התביעה להתברר בסדר דין מקוצר. כך גם העובדה כי המבקשת חולקת על סכום החוב אינו הופכת את סכום החוב לסכום בלתי קצוב. גם העובדה כי המבקשת לא קיבלה לטענתה התראה על הגשת התביעה, אינה פוסלת את התביעה מלהתברר בסדר דין מקוצר, שכן אין המדובר בתביעה על סכום קצוב המוגשת ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, שאז תנאי להגשת תביעה הוא משלוח התראה לנתבע, כי אם בתביעה שהוגשה לבית המשפט בהליך של סדר דין מקוצר.
לאור האמור, דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות.
11.בבקשת הרשות להתגונן העלתה המבקשת שתי טענות מרכזיות: האחת, כי לא ניתן היה לעשות שימוש ראוי בנכס לנוכח המצב הביטחוני באזור, ועל כן חויבה בסכומי ארנונה גבוהים מאלה שהיתה צריכה לשאת בהם בהתאם לסיווג הנכון והראוי של הנכס. לטענת המבקשת, המשיבה נהגה בה באופן זה על רקע היותה שייכת למגזר של ערביי ישראל, תוך שהיא מנסה להתעשר על חשבון אוכלוסייה חלשה ומקופחת. השנייה, טענת קיזוז בשל חיובים ששולמו על ידיה ביתר.
12.אשר לטענה הראשונה שהעלתה המבקשת, הרי שצודקת המשיבה בטענתה כי טענותיה של המבקשת בעניין גובה החיוב בארנונה צריכות להתברר באפיקים המינהליים ולא בבית המשפט.
סעיף 3 (א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות), התשל"ו-1976 (להלן: "החוק"), קובע את הדרך להשיג על גובה החיוב בארנונה בשל טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. בהתאם להוראת החוק הדרך להשיג על החלטת הרשות המקומית בעניין זה היא באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה.
מכאן, שההכרעה בטענת שימוש בנכס מסורה בידי מנהל הארנונה באמצעות השגה מסודרת המוגשת אליו, כאשר על החלטתו ניתן לערער בפני ועדת הערר והערכאה השלישית היא בית המשפט המחוזי הדן בערעור על החלטת הועדה. משנקבע בחוק מסלול ברור להעלאת טענה מזוג זו שהעלתה המבקשת, הרי שעל המבקשת לפעול באפיקים המינהליים העומדים לרשותה (ראו לעניין זה, למשל: ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עירית ת"א, פד מה(3) 769, 772; בג"צ 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עירית פ"ת, פ"ד מו(4) 778, 782; רע"א 7752/09 עיד מסלאמני נ' עירית ירושלים (פורסם בנבו); ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עירית בני ברק (פורסם בנבו)) .
לאור האמור, הרי שעל המבקשת למצות את טענותיה בדבר השימוש שנעשה בנכס נשוא התביעה באפיקים המינהליים העומדים לרשותה, ואין מקום לאפשר לה לעקוף הליכים אלה בהליך זה.