עירית י-ם נ' אהוד ענבר ואח'

פסק דין

התובעת תובעת מן הנתבעים בתביעה זו את דמי הארנונה שלא שולמו עבור נכס שנמצא ברח' הורקניה 22 ירושלים. לטענת התובעת, הנתבעים שכרו את הנכס משנת 98 עד 2005 ולא שילמו ארנונה.

הנתבעים, שבתחילה הכחישו כל קשר בינם לבין הנכס, טענובסופו של דבר, כי הנתבע 1 בלבד שכר את הנכס למשך שנה אחת משנת 98 ולאחר מכן הוכנס שוכר אחר לנכס. בפועל הרישום על שם הנתבעים נעשה רק בשנת 2005.

נחקרו בפני בעל הדירה, מר ג'קי דרייפוס והגב' שולה אבוטבול מטעם התובעת, והנתבע. במהלך החקירות הוסכם לדחות את התביעה נגד נתבעת 2.

מר דרייפוס העיד כי הדירה היתה מושכרת לנתבע 1 משנת 98 ועד שנת 2005. בפועל לא הוא חתם על הסכם השכירות אלא חתנו, כיוון שהוא לא היה בארץ. הסכם שכירות נחתם רק לגבי שנה ראשונה ולאחר מכן השכירות המשיכה ללא הסכם בכתב. לאחר עזיבתו, הדירה הושכר לאחר. בחקירה נגדית התברר כי אמנם הוא לא חתם על הסכם עם הנתבע אך בסוף השכירות לפני שהנתבע עזב הוא היה איתו במו"מ, כמו כן בתוך תקופת השכירות הוא הסכים עם הנתבע שהנתבע יוכל לעשות בדירה מה שהוא רוצה בתנאי שהיא תוחזר במצב כפי שנמסרה ובפועל היא הוחזרה במצב טוב יותר. בפועל הוא לא קיבל את דמי השירות אלא החתן שלו.

הגב' אבוטבול העידה כי הנכס נרשם על שם הנתבעים רק בשנת 2005. על שם הנתבע 1 הוא נרשם כמי ששכר את הנכס ועל שם הנתבעת 2 כיוון שהם זוג נשוי ולא שולמה על ידם ארנונה בנכס אחר. לדבריה, לא התקבלה הודעה על עזיבת הנתבע למרות שבעל הנכס או המחזיק בפועל צריכים להודיע על העזיבה.

הנתבע עצמו העיד כי שכר את הנכס למשך שנה על מנת לשקם את אחיו שמצב בריאותו הדרדר. בסוף שנת השכירות אחיו עזב את הדירה והיא הועברה לאחר ששמו אפרים בן מנשה. הנתבע עצמו המשיך לשלם דמי שכירות גם בחלק מהתקופה שבה מנשה היה בדירה. הנתבע אישר שלא מסר לעירייה הודעה על הפסקת החזקתו בנכס, לדבריו משום שהוא חשב שחתנו של בעל הדירה יעשה זאת.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובעדויות, באתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות כי הנתבע היה המחזיק או בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בשנים שלגביהם הוגשה התביעה. ראשית, אין ספק שהסכם שכירות קיים רק לשנה אחת. מלבד לכך אין הסכם שכירות ואין ראייה בכתב שהנתבע שכר את הנכס. שנית, לגבי יתר התקופה הובאה אמנם עדות של בעל הדירה, אולם עדות זו הינה בגדר עדות שמיעה שכן הוא לא נכח בהשכרת הדירה ולא קיבל את דמי השכירות עבור הדירה. לפיכך לא הובאה למעשה ראייה קבילה לפיה הנתבע החזיק בדירה בשנים שלגביהם הוגשה התביעה.

דבר שלישי, מי שטיפל בפועל בהשכרת הדירה לא הובא למתן עדות והלכה היא כי בעל דין שנמנע מהבאת ראיות שיכולות לתמוך בגרסתו הדבר ישמש נגדו.

דבר רביעי, הרישום של הנתבע כמחזיק הנכס לא נעשה במהלך תקופת השכירות אלא רק לאחריה ולא ברור על פי מה נעשה רישום זה, לא הומצאה ראייה כלשהי לסיבה בה בשנת 2005 בלבד נרשם רטרואקטיבית כי הנתבע שוכר הנכס משנת 98.

לאור האמור, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע הוא שוכר הנכס או בעל הזיקה הקרובה ביותר בשנים נשוא התביעה. חרף האמור, החלטתי שלא לחייב את התובעת בהוצאות ושכ"ט וזאת בשל כך שהנתבע טען בתחילה שאין לו כל קשר לנכס נשוא התביעה ובסופו של דבר התברר שהוא היה שוכר שלו ושהוא אף שילם חלק מדמי שכירות בתקופה שלאחר ההסכם. כמו כן הנתבע לא הביא לעדות את מי ששכר את הנכס אחריו אף על פי שפרטיו ידועים לו שכן הנתבע מסר את שמו במהלך החקירה.

התוצאה היא איפוא שהתביעה נדחית ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"א, 29 מאי 2011, בהעדר הצדדים.