עיריית רעננה נ' רחמים ואח'

           בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 728/17 שניתן ביום 4.2.2018 על ידי השופטים נ' סולברג, א' שהם ו-י' אלרון (להלן: פסק הדין).

1. בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד אישר שתי בקשות מאוחדות לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים נגד עיריית רעננה. המחלוקת בין הצדדים נגעה לפרשנות סעיף 9.1 לצו הארנונה של עיריית רעננה לשנת 2011 המגדיר את המונח "שטח נכס המשמש למגורים". המשיבים טענו, בתמצית, כי שטחים מקוּרים הצמודים לדירה או שטחים מקוּרים שאינם צמודים לדירה אך משמשים את המחזיק בה ואינם סגורים משלושה צדדים מוחרגים מהגדרת "שטח נכס המשמש למגורים". ביום 19.6.2013 דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשת (להלן: העירייה) כי הסמכות לדון בסוגיה האמורה נתונה למינהל הארנונה וקבע כי על אף האמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק או חוק הערר), אופייה המשפטי של הסוגיה הנדונה מצדיק את בירורה בבית המשפט (להלן: החלטת האישור). לאחר אישור הבקשות החל הדיון בתובענות, הליך ההוכחות הושלם והצדדים הגישו את סיכומיהם בחודש יוני 2016.

2. כחודשיים לאחר מכן, ביום 16.8.2016, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעע"מ 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה). בעניין אספיאדה נדונה מחלוקת בין בעלי "מכוני יופי" לעיריית תל אביב בנוגע לסיווג הנכסים לצורך ארנונה. מכוני היופי טענו כי יש לחייבם בארנונה לפי סיווג של "מלאכה ותעשיה" ולא לפי הסיווג השיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים". בית המשפט העליון פסק (בדעת רוב) כי "על דרך הכלל, לא ניתן לברר טענות הנוגעות לסיווג נכסים לצורכי ארנונה במתכונת של תובענה ייצוגית מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין לצורך כך" וכי "באותן עילות שהוגדרו בסעיף 3(א) לחוק הערר דרך המלך היא צעידה בנתיב שהחוק מתווה – השגה, ערר, ורק אז הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים" (פסקאות 17 ו-24 לפסק הדין שם).

3. לאחר מתן פסק הדין בעניין אספיאדה נתן בית המשפט קמא לצדדים שהות להתייחס לתחולת ההלכה שנקבעה בו על ענייננו. בית המשפט קמא קיבל את עמדת העירייה, קבע כי ההלכה שנקבעה בעניין אסיפאדה חלה גם על התובענות שבפניו ודחה אותן. בפסק הדין הדוחה את התובענות נקבע כי המחלוקת הניצבת בבסיסן היא בנוגע ל"גודל הנכס" (סעיף 3(א)(2) לחוק הערר) ועל כן אף שהתובענות הייצוגיות מעוררות שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, אין בשאלה זו "חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" המצדיקה 'עקיפה' של מסלול ההשגה הסטטוטורי ודינן להידחות.

4. על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים הגישה העירייה ערעור לבית משפט זה אשר קיבל את הערעור והשיב את הדיון בתובענות לבית המשפט קמא. בית המשפט סקר את הכללים שנקבעו בפסיקה בנוגע לשאלה מתי ניתן 'לעקוף' את מסלול ההשגה בחוק הערר ולפנות לבית המשפט במישרין, וציין שבפסק הדין בעניין אספיאדה נקבע כי:

"הכללים [הנ"ל] חלים גם בכל הנוגע לתובענות ייצוגיות, שכן 'ברי כי קבוצה של נישומים אינה יכולה להגיש תובענה בנסיבות שבהן יחידי הקבוצה לא יכלו לעשות כן'. ודוק: זהו החידוש שבעניין אספיאדה, לא יותר ולא פחות" (פסקה 15 לפסק הדין).

           בענייננו, כך נקבע, טענות המשיבים אינם נוגעות ל"טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו" כאמור בסעיף 3(א) לחוק, והמחלוקת נוגעת למשמעות המשפטית של העובדות המוסכמות על כולם - סיווג השטחים, גודלם והשימוש הנעשה בהם. עוד נדחתה טענת העירייה כי הסכסוך הוא עובדתי פרטני. אשר על כן, קבע בית המשפט כי "התובענות הייצוגיות אינן באות אפוא בגדרי סעיף 3(א), אין בהן מן העילות העובדתיות המנויות בו – לא סוג, לא גודל ולא שימוש. אף אם היו המערערים מגישים את תובענותיהם אלה במסגרת של עתירה 'רגילה', היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה, וממילא נתונה בידו הסמכות להכריע בתובענות הייצוגיות" (פסקה 20 לפסק הדין).

           בבחינת למעלה מן הצורך הוסיף וקבע בית המשפט כי התנאים הנוספים שנמנו בהלכת אספיאדה המצדיקים בירור בבית המשפט, מתקיימים בענייננו, שכן הסוגיה הנדונה בתובענות הייצוגיות היא בעלת "חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת המצדיקה את בחינתן בבית המשפט". זאת בשל היקפה של הקבוצה המיוצגת (כל תושבי רעננה שחויבו בארנונה בגין השטחים שבמחלוקת); ההשפעה הנרחבת שתיוודע להכרעה בשאלה הפרשנית והעובדה כי מנהל הארנונה וועדת הערר נעדרים מומחיות משפטית דרושה לפרשנות צו הארנונה. בית המשפט הוסיף וציין כי טעם נוסף התומך בקבלת הערעור הוא העובדה כי בהסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים בשנת 2013 סוכם כי ככל שתוכרענה התובענות הייצוגיות לטובת המשיבים, תחויב העירייה בהשבת כספי הארנונה שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התובענה (9.11.2011) כמו גם בתקופה שעד למתן פסק הדין. בית המשפט ציין בהקשר זה כי חברי הקבוצה הסתמכו על התובענות שנוהלו עבורם ונמנעו מהגשת השגות פרטניות ועם דחיית התובענות הייצוגיות ניצבים חברי הקבוצה בפני שוקת שבורה – מצד אחד נדחו תובענותיהם ומצד שני סד הזמנים שבחוק אינו מאפשר להם להשיג כעת על שומות הארנונה ביחס לשנים שחלפו. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי משעה שבית המשפט קמא הכריע בשאלת הסמכות העניינית לטובת המשיבים עוד בשנת 2013 בדחותו את טענות העירייה בהקשר זה לא הייתה הצדקה למעין "עיון חוזר" בהחלטת האישור.

5. לגישת העירייה פסק הדין עומד בסתירה להלכת אספיאדה ולפסיקה שקדמה לה. העירייה שבה וטוענת כי מקומן של טענות המשיבים במסלול ההשגה והערר ולטענתה פסק הדין שינה את נקודת המוצא לעניין סמכויות מינהל הארנונה וועדת הערר בכך שקבע כי נושאים ייכנסו לגדר סעיף 3(א) לחוק בהתאם להיותם "משפטיים עקרוניים" לעומת "עובדתיים טכניים". העירייה מוסיפה וטוענת כי התוצאה של שינוי ההלכה היא הרת גורל וחשיבות שכן היא תאפשר לנישומים לעקוף את המסלול הקבוע בחוק באמצעות תובענות ייצוגיות וכן באמצעות עתירות מינהליות ותביעות אזרחיות, ועשויה להביא "להצפה מחודשת של בתי המשפט במאות ואלפי תובענות" העוסקות בפרשנות הוראות בצווי ארנונה. בשל הסתירה הנטענת להלכת אספיאדה וכן בשל החשיבות, הקשיות והחידוש בפסק הדין, מבקשת העירייה כי בית משפט זה יקיים דיון נוסף בפסק הדין.