עיריית טירת כרמל נ' בן שושן ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי) מיום 19.3.2017 בת"מ 5741-05-11 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים נגד המבקשת.

1. המבקשת (להלן: העירייה) היא רשות מקומית החברה באיגוד ערים לכבאות חיפה (להלן: האיגוד). עד שנת 2013 גבתה העירייה מתושביה תוספת לארנונה בגין שירותי כבאות מכוח הוראות סעיף 16 לחוק שירותי כבאות (להל: תוספת הכבאות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק שירותי כבאות) הקובע כך:

מקור הקצבותיהן של הרשויות המקומיות לרשויות הכבאות

16. (א) רשאית רשות מקומית להטיל, לשנת כספים פלונית, תוספת לארנונה קיימת או ארנונה מיוחדת, שההכנסות ממנה ישמשו להוצאותיה או לחלק מהוצאותיה כרשות כבאות, ואם היתה מואגדת באיגוד ערים ששירותי כבאות כלולים בתפקידיו, כמכסתה או כחלק ממכסתה להוצאותיו של אותו איגוד ערים כרשות כבאות.

       (ב) לענין הטלה, פרסום, גביה, קנס פיגורים, ערר וערעור, דין תוספת לארנונה קיימת כדין הארנונה הקיימת, ודין ארנונה מיוחדת כדין ארנונה כללית על נכסים שאינם אדמת בנין המוטלת על ידי מועצת עיריה בשינויים המחוייבים לפי הענין.

       (ג) ...

           בשנת 2011 הגישו המשיבים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה בטענה שהיא גובה את תוספת הכבאות בחוסר סמכות ולחלופין בניגוד לדין.

2. בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור בחלקה והתיר למשיבים לנהל נגד העירייה תובענה ייצוגית נגד העירייה. בהחלטתו דחה בית המשפט קמא את טענת המשיבים לפיה גביית תוספת הכבאות נעשית בחוסר סמכות, בקבעו כי סמכותה של העירייה לגביית התופסת מעוגנת בסעיף 16 לחוק שירותי כבאות. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי יש לכאורה ממש בטענת המשיבים לפיה העירייה אינה רשאית לגבות מתושביה תוספת כבאות בסכום אחיד. בית המשפט קמא עמד על כך שסעיף 16(ב) לחוק שירותי כבאות קובע כי הכללים החלים על גביית ארנונה יחולו גם על גביית תוספת הכבאות, ומכאן שסכום התוספת שעל כל תושב לשלם צריך להיות שונה ולהיגזר משטח הנכס שבו הוא מחזיק. משמעות הדבר, כך נקבע, היא כי לכאורה העירייה לא הייתה רשאית לגבות מתושביה תוספת כבאות בסכום אחיד.

           בית המשפט קמא הוסיף וקבע עם זאת כי העובדה שהעירייה גבתה תוספת כבאות בסכום אחיד ולא בהתאם לשטח הנכס אין משמעותה בהכרח שגבתה כספים ביתר וממילא ברור שגם אם נגבו כספים ביתר אין מקום להשבת מלוא סכומי התוספת שנגבו. ואולם, כך נקבע, די בעובדה שהוכח לכאורה שהעירייה גבתה את תוספת הכבאות בניגוד להוראות הדין כדי לקבל את בקשת האישור ויש להותיר את השאלה האם וכמה כספים נגבו על ידה ביתר לפסק הדין הסופי שינתן בתובענה הייצוגית. עוד קבע בית המשפט קמא כי העובדה שחברי הקבוצה זכאים לכאורה להשבה בסכומים משתנים אינה מצדיקה את דחיית בקשת האישור וכי יש להותיר את הדיון בסוגיה זו לפסק הדין שינתן בתובענה הייצוגית. לבסוף קבע בית המשפט קמא כי בשלב זה אין מקום לדון בטענות שהעלתה העירייה בנוגע לתחולתה של דוקטרינת הבטלות היחסית בענייננו.

3. בבקשת רשות הערעור טוענת העירייה כי המשיבים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו נגבתה תוספת כבאות ביתר ודי בכך כדי לדחות את בקשת האישור. עוד טוענת העירייה כי המשיבים לא הוכיחו כי הם עצמם שילמו תוספת כבאות ביתר ומכאן שלא הוכיחו כי עומדת להם עילת תביעה אישית. כן טוענת העירייה כי היא לא גבתה את תוספת הכבאות לעצמה אלא העבירה את כל הכספים שגבתה בגין תוספת הכבאות לאיגוד, ומכאן שאין אפשרות סבירה כי היא תחויב בהשבה. בנוסף על כך נטען כי שגה בית המשפט קמא משלא דן כבר עתה בטענה לפיה יש להחיל במקרה דנן את דוקטרינת הבטלות היחסית ולקבוע כי אפילו נפל פגם במעשי העירייה אין הצדקה להורות לה להשיב סכומים שגבתה. כמו כן טוענת העירייה כי מאז ביטולו של חוק שירותי כבאות בשנת 2013 היא הפסיקה לגבות תוספת כבאות ועל כן, היה על בית המשפט קמא לקבוע כי היא חדלה כדין מהגבייה הבלתי חוקית הנטענת. בנוסף על כך טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי השונות הרבה בקבוצת התובעים המיוצגת אינה מצדיקה את דחייתה של בקשת האישור והתעלם מכך שלא היה באפשרותה לבצע שינויים באופן בו נגבתה תוספת הכבאות וכן התעלם מכך שהגבייה בוצעה באישורו של משרד הפנים ובהתאם להנחיותיו.

4. לטענת המשיבים אין עילה למתן רשות ערעור במקרה דנן וזאת בפרט נוכח העובדה שבקשת רשות ערעור שהגישה עיריית גבעתיים ועוררה את אותן הסוגיות המועלות בבקשת רשות הערעור דנן נדחתה על ידי בית משפט זה (בר"מ 5006/12). לגופו של עניין טוענים המשיבים כי משהוכח שהעירייה גבתה את תוספת הכבאות בניגוד לחוק, בדין נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת ולפיכך צדק בית המשפט קמא משהותיר את הדיון בשאלת חישוב סכומי ההשבה לפסק הדין הסופי שיינתן בתובענה הייצוגית. כן נטען כי נוכח החלטתה של העירייה שלא לחקור את המשיבים על תצהיריהם, בדין נקבע כי עומדת להם עילת תביעה אישית. עוד נטען שהפסקת הגבייה שנתיים לאחר הגשת בקשת האישור אינה יכולה להיחשב כחדילה על פי החוק. לבסוף נטען כי השוני בקבוצת התובעים המיוצגת אינו מצדיק את דחייתה של בקשת האישור וכי אין בסיס לטענת העירייה לפיה פעלה באישורו של משרד הפנים ובהתאם להנחיותיו. המשיבים מציינים כי הם מתנגדים לכך שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וידון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.