א. התובע מס' 1, מר ארי כץ, יליד 20.6.1961, (להלן: "התובע"), הגיע ביום 17.7.93, בשעות אחר הצהרים, מלווה באשתו (דאז), הגב' לימור כץ, ושני ילדיו הקטנים אל חוף "נוף ים", המכונה גם חוף "סידני עלי" אשר נמצא בעיר הרצליה (להלן: "החוף"). התובע החנה את רכבו בחניון התחתון של החוף, וירד עם בני משפחתו במדרגות אבן שמוקמו בסמוך לאותו החניון והובילו אל החוף. התובע התמקם עם משפחתו על חוף הים. בשלב מסויים נכנס התובע לרחוץ בים.
למרבה הצער, מסיבה ששני הצדדים חלוקים אודותיה, נפגע התובע בצורה קשה בהיותו בתוך המים (להלן: "התאונה"). נכותו כיום כתוצאה מן התאונה עומדת על 100% לצמיתות.
התובעים מס' 2 ומס' 3 הם הוריו של התובע אשר במחיצתם הוא מתגורר כיום.
ב. התובעים מבקשים לחייב את הנתבעות לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה האמורה. תביעתם נסמכת על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה כמפורט בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"), תקנות הסדר מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על-ידי רשויות מקומיות), תשכ"ה -1965, ובחוק העזר לעיריית הרצליה (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ח-1967, בכך שהפעילו מקום רחצה מסוכן.
לגבי הנתבעת מס' 1, היא עיריית הרצליה (להלן: "העירייה"), הרשות המקומית אשר החוף הנדון נמצא בתחומה, טוענים התובעים כי זו חבה בחובת זהירות כלפיהם נוכח העובדה שהעירייה היא מחזיקת המקרקעין, מפעילה את החוף, ובעלת השליטה בו.
לגבי הנתבעת מס' 2 (להלן:"חברת הביטוח"), שהיא המבטחת של העירייה, טוענים התובעים כי המבטחת ביטחה את העיריה בגין אחריותה כלפי צד ג' בשנים 1987 עד 2003, ולפי סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, זכאים התובעים לתבוע את חברת הביטוח בגין נזקיהם.
לגבי הנתבעת מס' 3, היא מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), טוענים התובעים כי המדינה חבה זהירות כלפיהם מכוח היותה הבעלים של חופי הרחצה במדינתנו, ומכוח חובתה החוקית לפקח על חופי הרחצה ותקינותם.
לטענת התובעים הפרו הנתבעות מס' 1 ומס' 3 את חובותיהן, בין היתר, גם בכך שהן ידעו על הימצאותם של סלעים וזרמים מסוכנים בחוף, ואף על פי כן לא דאגה העירייה להסיר את הסלעים המסוכנים, ואילו המדינה לא פיקחה כי הדבר יבוצע.
עוד טוענים התובעים כי העירייה לא הזהירה את קהל הרוחצים מפני הסכנות שבחוף באמצעות גידור ושילוט, וגם במקרה זה הייתה צריכה המדינה לפקח, כי הדבר יבוצע.
ג. הנתבעות מצידן, כופרות באחריותן לפגיעה בתובע, וטוענות שעשו כל שביכולתן למנוע מקרים מעין אלה במסגרת האמצעים הסבירים העומדים לרשותן. מכל מקום, כך הנתבעות, הרי שרשלנותו של התובע בנסיבות העניין יש בה כדי לנתק כל קשר סיבתי בין החובה המיוחסת לנתבעות, והפרתה המוכחשת. לחלופין, סוברות הנתבעות כי יש לחייב את התובע באשם תורם גבוה מאוד, שנוצר כתוצאה מהתנהגותו של התובע, ומגיע עד כדי 100%.
במערכת היחסים הפנימית שבין הרשויות הנתבעות, העירייה מחד גיסא והמדינה מאידך גיסא, תולה כל אחת מהן את האחריות, ככל שזו קיימת, על כתפי רעותה.
בעוד העירייה סוברת שיש להטיל את האחריות לתאונה על כתפי המדינה, שהייתה צריכה בנסיבות העניין להכריז על החוף כאסור לרחצה, וכן לפקח על פעולותיה במסגרת החוף נשוא התביעה, סוברת המדינה כי אין בחובה המוטלת עליה לפקח על החופים כדי לגרוע מחובתה של העירייה להסדיר את מקומות הרחצה, ומכיוון שבענייננו העיריה ידעה הן על קיומם של סלעים מסוכנים המצויים בחוף והן על קיומו של "ריף" (שונית) בתחום המים, הרי שהעירייה, בתוקף היותה מפעילת ומחזיקת החוף, היא שהיתה צריכה להזהיר את המתרחצים מפני הסכנות.
לטענת המדינה גורמי הסיכון האמורים, לא הובאו כלל לידיעתה ומשכך הרי מכל מקום אין להטיל אחריות על מי שאינו מודע ואינו יכול להיוודע לסיכון.
הנתבעת מס' 2, היא חברת הביטוח של העירייה, טוענת כי מלכתחילה אין להטיל על העירייה חבות בנסיבות הארוע, אולם לטעמה, חבות זו, ככל שתוטל על העירייה, איננה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח נשוא הדיון.
העירייה שיגרה הודעת צד ג' הן כנגד חברת הביטוח והן כנגד המדינה. ביחס למבטחת טוענת העיריה בהודעתה כי זו חייבת לשאת בכל חיוב שיוטל על העירייה, לרבות הוצאות המשפט, וביחס למדינה טוענת העירייה כי זו התרשלה בכך שלא הכריזה על החוף כאסור לרחצה, בכך שלא ביצעה פעולות תחזוקה ולא דאגה לפינוי סלעים תת-מימיים ומפגעים אחרים, ובכך שהכשילה את העירייה כשאישרה את השלטים שהציבה העירייה בחוף נשוא הדיון.
ד. בפני בית המשפט נפרשה מסכת ראיות גדולה בהיקפה, הוגשו מסמכים רבים (למעלה מ-200 מוצגים), ונשמעו עדויות רבות (למעלה מ-30). שמיעת העדויות השתרעה על פני קרוב ל-1000 עמודי פרוטוקול. עדויות אלה הבהירו לא רק את עובדות התרחשותו של האירוע הטרגי בו נפגע התובע, אלא במסגרתן הובהרו גם הליכי הפיקוח ואחזקת החופים, הן מן הפן הנורמטיבי והן הלכה למעשה, זאת כמובן כפי שעמדו בתוקפם נכון למועד האירוע.
כל זאת בנוסף לראיות שנשמעו והוגשו, באשר לשיעורו של הפיצוי שיגיע לתובע ככל שייקבע כי הנתבעות נושאות בחבות לתאונה המצערת.
ה. בין העדים הרבים העידו בפניי מטעם התביעה: התובע עצמו (עמ' 376 עד עמ' 414, ועמ' 427 עד עמ' 449 לפרוט'), אביו של התובע, מר הרולד כץ (עמ' 244 עד עמ' 320, ועמ' 334 עד עמ' 347 לפרוט'), ואמו (עמ' 175 עד עמ' 228 לפרוט').
לענין שאלת האחריות העידו מטעם התביעה, מר חגי חפץ (עמ' 73 עד עמ' 90 לפרוט'), שהיה מנהל האגף לשירותי חירום ותפקידים מיוחדים במשרד הפנים בין השנים 1977 עד 1994, העד מר יוסף אוריון (עמ' 91 עד עמ' 99 לפרוט'), שהיה חבר ועדת הבטיחות לחופי הרחצה במשרד הפנים בין השנים 1971 - 1995, והעד מר עמנואל דנה, שהיה מנהל מחלקת החופים בעיריית הרצליה בין השנים 1984 - 1988 (עמ' 32 עד עמ' 37 לפרוט').