התובעים הנם תובע 1, יליד 1989 (להלן: "התובע"), והוריו הגרושים, תובעים 2 ו- 3 (להלן: "האב" ו"האם" בהתאמה). ביום 9.4.01 בשעות הערב שיחק התובע יחד עם חבריו בחצר סמוכה לבית אביו ברחוב התאנה שבירושלים. באותו המקום, ניצב עמוד תאורה. בחלקו של העמוד שפנה לעבר חצר המשחקים, בגובה של כחצי מטר מהמדרכה היה פתח באורך של כ- 70 ס"מ וברוחב של כ- 10 ס"מ (להלן: "הפתח") ותוכנו היה חשוף למגע. במהלך המשחק נתקל התובע בעמוד, כך שפלג גופו השמאלי בא במגע עם הפתח, הוא התחשמל ואיבד את הכרתו. עוברי אורח ניסו לבצע בו החייאה והוא הובהל לבסוף באמבולנס לבית החולים (האירוע ייקרא להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקים רבים.
נתבעת 1 הינה עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת"). נתבעת 2 הייתה המבטחת של הנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתאונה.
הורי התובע תבעו בשמו את הנתבעת בטענה שהיא התרשלה בשמירה ובתחזוקה של עמוד התאורה, ובכך הפרה חובות חקוקות שנועדו לטובתו של התובע. הנתבעת דחתה את טענות התובעים וטענה כי היא אינה אחראית לנזקים שנגרמו לתובע משעשתה כל שלאל ידה לעשות על מנת למנוע את המפגע בעמוד התאורה ממנו נגרמו לתובע נזקים, שהרי היא אינה יכולה לבדוק את מצב תקינותו של כל עמוד ועמוד כל יום, בכל רחבי העיר.
מטעמם של התובעים הוגשה חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה פרופ' אברהם שטיינברג, לפיה נגרם לתובע נזק מוחי. במסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים נקבע כי חוות דעתו של פרופ' שטיינברג תכבול את הצדדים לאחר מתן חוות דעת משלימה מטעמו על סמך הערכה ניורופסיכולוגית עדכנית של התובע, וזאת בכפוף לזכותו של כל צד לחקור את המומחה.
בחוות הדעת מיום 29.2.02 אמד המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 40% מהם הפחית 10% עקב קשיי קריאה והבנת הנקרא שהיו לתובע עובר לתאונה. בחוות דעתו המשלימה מיום 22.2.06 העלה את שיעור הנכות ל- 65% מהם הפחית 10% כאמור לעיל. הוא הוסיף וציין כי התובע מוגבל עד מאוד בתעסוקה ובעצמאותו באופן שהוא תלוי בזולת בכל הנוגע לתפקודים ולמטלות הרגילות היומיומיות. כמו כן הוא יזדקק לסיוע נפשי על מנת לטפל בתסכולים שנגרמו מהתאונה.
בסופו של יום הוחלט שתחילה תינתן החלטה לגבי שאלת החבות ורק לאחר מכן, במידת הצורך, תידון שאלת גובה הנזק.
האב בתצהיר עדותו הראשית סיפר כי ביום התאונה בשעות הערב יצא התובע לשחק עם חבריו בחצר שמאחורי ביתו. לפתע הוא הוזעק מביתו על ידי אחיינו, שלומי פימה וילדים אחרים אשר שיחקו עם התובע והודיעו לו כי הוא התעלף. הוא ירד מיד לחצר וראה את בנו מוטל על הרצפה, מחרחר ו"עיניו חצי הפוכות". הוא ועוברי אורח שהיו במקום ניסו לבצע בו החייאה משך רבע שעה עת הגיע אמבולנס שהובילו לבית החולים. הוא הבחין כי בעת האירוע היה פתח בעמוד התאורה כשחוטים גלויים יוצאים ממנו.
מחקירתו הנגדית של האב עלה כי קודם לתאונה עבר פעמים רבות ליד עמוד התאורה, אולם לא שם לבו לכך שהעמוד היה חשוף בחלקו התחתון או כי היה בו פתח (עמ' 12 ו-13 לפרוטוקול). ברם, מספר שנים לאחר התאונה כוסה הפתח באמצעות מכסה מתאים שהולחם אל העמוד. הוא צרף לתצהירו תמונות המתעדות את העמוד מיד לאחר התאונה לאחר שנסגר באופן חלקי על ידי הנתבעת (נספח ד' לתצהירו). גרסתו זו תאמה את הודעתו במשטרה שניתנה בסמוך לאחר התאונה.
האם הגישה אף היא תצהיר עדות ראשית. היא סיפרה כי ביום התאונה התקשרה לדרוש בשלומו של בנה. מן העבר השני, ענה לה האחיין, שלומי פימה. הוא עדכן אותה על מצבו של בנה והיא מיהרה להגיע למקום התאונה. מפי בני המשפחה נודע לה שבמהלך משחק כדורגל בחצר, התחשמל בנה מעמוד תאורה שהיה פתוח בחלקו התחתון וכי מצבו קשה מאוד והוא הובהל לבית החולים (סעיף 6 לתצהיר). בחקירתה הנגדית, אישרה, כי כל שנכתב בתצהירה בקשר לאופן התרחשות התאונה, נמסר לה מפי אנשים אחרים וכי היא אינה יודעת זאת מידיעתה האישית.
לתצהירי העדות הראשית של השניים צורפו גם הודעותיהם במשטרה של הילדים ששיחקו עם התובע ביום התאונה ושראו את התרחשותה. הצדדים הגיעו להסדר דיוני כי תתאפשר הגשת הודעות אלו כראיה ובלבד שהילד שהודעתו תוגש יתייצב בבית המשפט וייחקר נגדית על ידי ב"כ הנתבעת. בהתאם לכך, שלומי פימה שהוא כיום כבן 17 התייצב בבית המשפט ונחקר על הודעתו מיום 9.4.01. בהודעתו שנתנה בהיותו בן 12, סיפר כי במקום שיחקו מספר ילדים בכדור כשהתובע היה השוער. עמוד התאורה שימש כקורת השער והכדור פגע בו פעמים רבות. בשלב כלשהו נזרק הכדור לעבר התובע והוא הסיט את ידו לעבר עמוד החשמל ש"היה פתוח והחוטים היו חשופים". כשנשאל כמה זמן הפתח בעמוד היה פתוח, הוא השיב "כמה ימים אני רואה אותו פתוח". כמו כן לשאלה אם הוא יודע מי פתח אותו, השיב "לא יודע, אבל אני יודע שלא הייתה בעיה לפתוח אותו כי אם נותנים בעיטה חזקה לעמוד זה נפתח לבד ואין בעיה לפתוח אותו". כן סיפר כי בנוסף לאירוע המדובר, בן דודו בשם זהה לשלו (שלומי פימה) נפגע לפני התאונה אף הוא מעמוד חשמל, אך הילדים המשיכו במשחק מאחר ובן דודו לא נפגע קשה.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט סיפר כי הרחבה שבה נמצא עמוד החשמל שימש כמגרש המשחקים של ילדי השכונה, שם היו משחקים שלוש-ארבע פעמים בשבוע והוא עצמו היה עובר במקום כל יום. הוא נשאל אם לא חשב שהעמוד הפתוח מהווה סכנה, והשיב כי אז, בהיותו ילד בן 12, הדבר לא היה מעניינו והוא לא נתן את דעתו על כך.
למתן עדות מטעם התובע הובאו גם מר מאיר תורג'מן ומר אהרון בס. חקירתו הראשית של מר תורג'מן נמסרה בתצהיר ואילו לגבי מר בס הוגש תצהיר לא חתום משום שב"כ התובעים לא הספיק, נכון ליום הדיון, להחתימו עליו. מר בס אישר את התצהיר (הלא חתום) באופן עקרוני אך הוסיף עליו תיקונים קלים בראשית עדותו.
על פי האמור בתצהירו של מר תורג'מן, מי שכיהן כחבר מועצת העיר ירושלים בתפקיד יו"ר המנהל הקהילתי של שכונת גילה, הוא קיבל מתוקף תפקידו תלונות מתושבים, ורבות מהן נגעו לעמודי תאורה חשופים וגלויים ברחבי השכונה. משכך, לא אחת פנה אל אגף המאור והתריע על כך, אולם מאום לא נעשה בנידון. עת נודע לו על התאונה דרש לאטום את עמודי החשמל בעיר. לשיטתו, למחלקת המאור בעירייה הייתה ידועה חשיפתם וסכנתם של עמודי התאורה ברחבי העיר, כך שהיה בידה למנוע את התאונה. בשולי תצהירו ציין כי הוא שוחח על האירוע טלפונית עם מר קורן הממונה על מחלקת המאור בעירייה (הובא למתן עדות על ידי הנתבעת, להלן).
בחקירתו הנגדית השיב מר תורג'מן כי אין באמתחתו כל תיעוד על פניות של מי מהמתלוננים או שלו, שהתריעו על הסכנות והליקויים שהיו בעמודי התאורה קודם למקרה. עם זאת, הוא ציין כי לאחר המקרה הייתה ישיבה חשובה על נסיבות התאונה, שם טען כי אם היו נענים לקריאותיו מקודם, הדבר היה נמנע, ואולם דבר זה לא נזכר כלל בתצהירו. הוא לא פסל את האפשרות כי העמוד חובל כחמש דקות לפני קרות התאונה וכדבריו "הכל יכול להיות" (פרוטוקול עמ' 42 שורה 9).
על פי האמור בתצהירו של מר בס, מי שכיהן ומכהן כיו"ר הועדה הפיזית של מינהלת שכונת גילה (בכפוך לתיקונים בבית המשפט), הוא ערך סיורים מתוקף תפקידו באופן עצמאי בשכונה. גם הוא התריע פעמים רבות למחלקת המאור בעירייה ולמוקד העירייה על קיומם של עמודי תאורה ברחבי השכונה, שחוטי החשמל שבתוכם גלויים ומהווים מפגע בטיחותי המסכן חיי אדם. כן יצא כנגד שיטת הסגירה של העמודים וביקש שיחסמו באופן יעיל ובטיחותי יותר. הוא אף הציע, שלא באופן רשמי, למקמם גבוה יותר. בנוסף לכך אחת לשנה קיים ישיבה עם אגף תושייה בעירייה, שחלק ממנו הוא מחלקת המאור, והצביע במהלכה על המפגעים הבטיחותיים הקשים הללו. ואולם, חרף כל אלו לא נעשה כל דבר ענייני. גם לשיטתו, אין ספק כי התאונה הייתה יכולה להימנע מקום בו היו נשמעים לקריאותיו.
בחקירתו הנגדית סבר שניתן למצוא תיעוד על פניותיו ועל התרעותיו, הן ברישומים במוקד העירייה, והן במחלקת תושייה. ברם, בידיו לא נשמר כל תיעוד אישי שכזה משום שהניח כי העתקים ישמרו אצל מי מהנמענים ומאחר ולא היה בכוונתו לאסוף ראיות נגד העירייה.
מטעמן של הנתבעות הוגשו שני תצהירי עדות ראשית. האחד של מר יואב קורן, הממונה על מחלקת המאור בעירייה, והשני של מר אליהו פלולי, מפקח עבודה במחלקת האחזקה של מחלקת המאור בעירייה.
בתצהיר עדותו הראשית של מר יואב קורן עלה כי ביום התאונה התקבלה במוקד העירוני הודעה דחופה על כך שילד התחשמל כתוצאה ממגע עם מוליכים ועם ציוד שנמצא בתוך עמוד תאורה. למקום הגיע צוות מדור אחזקה של מחלקת המאור, וגילה כי מכסה פתח השירות של עמוד התאורה נעקר ממקומו וחוטי החשמל שהיו בתוך העמוד נמשכו מחוצה לו והיו חשופים. הוא סיפר שקיימים ברחבי העיר כ- 48,000 עמודי תאורה ועם זאת מדי לילה יוצאים ארבעה צוותים מטעם מחלקת המאור לבדיקת "תקינות עמודי התאורה באופן כללי, בעיקר מבחינת תאורה" בכל האזורים בעיר, וכל עמוד שנמצא כבוי נבדקת ממילא גם תקינותו. כן נקבע כחלק מנהלי העבודה והבטיחות, כי אחת לשלוש שנים מתבצעת אחזקה מונעת של כל עמודי התאורה. לדבריו, תחזוקת עמודי התאורה מבחינה בטיחותית התבססה ומתבססת על דיווחי התושבים, היות ואין זה מעשי כי מחלקת המאור תוכל לדעת מצבו של כל עמוד ועמוד בכל יום מימות השנה. ואכן נראה מרישומי המוקד העירוני כי התושבים אינם מהססים לדווח על כל תקלה בעמודי התאורה. יתרה מכך, בשכונת גילה שם ארעה התאונה, טיפלה מחלקת המאור בתקופה שבין 15.2.01 לבין 21.3.01 במספר עמודי תאורה, אשר מכסה הפתח שלהם הוסר והחיווט שבהם נחשף. בנוגע לטענה כי ילד נוסף התחשמל עובר לתאונה מעמוד החשמל, טען כי לא נמסר לעירייה כל דיווח על כך.
בחקירתו הנגדית אישר כי מיד לאחר התאונה ובתום תיקון העמוד שנעשה על ידי הצוות, הוא וידא באופן אישי כי העמוד הוחזר למצבו התקין. כשהוצגה לפניו תמונה לפיה עדיין נותר למגע חריץ חשוף בעמוד אמר "כך אני לא משאיר עמודים" והסברו לכך היה "שמישהו שם פה יד ושינה את זה" (עמ' 20 לפרוטוקול). מיד לאחר תשובתו זו חזר בו וטען כי הסגירה אינה צריכה להיות הרמטית, כי אם סגירה המונעת מגע יד אדם אל תוך העמוד (שם). הוא הסביר כי אופן סגירת פתחי עמודי התאורה נעשתה בתקופת התאונה באמצעות מכסה המחוזק על ידי בורג "אלן" ובמקומות המועדים לפורענות במיוחד, בהם ישנם מעשי וונדליזים, מחוזקים המכסים באמצעות אזיקונים מיוחדים הקשים יותר לפירוק (עמ' 22 לפרוטוקול). עוד עלה מדבריו כי הביקורות הנעשות ברחבי העיר, הן אחידות גם לאיזורים שבסיכון מוגבר כגון גני ילדים וכיוצ"ב (עמ' 22-23 לפרוטוקול).