העותרת מבקשת מבית המשפט להורות למשיבים (להלן ביחד - המשיב) להעניק לה תושבות קבע וכן להורות לו לקבוע נוהל להסדרת מעמדם של קטינים שהועלו לישראל במרמה.
רקע
1. העותרת, נוצריה ילידת אתיופיה, עלתה ביום 28.2.02 לישראל כבת למשפחה זכאית עליה - משפחת טמבואלל (להלן גם - טמבואלל או המשפחה). העותרת נרשמה, על פי פרטים שנמסרו, כילידת 11.7.87. קרי, במועד עלייתה, על פי הפרט ים שנמסרו, היתה כבת 14 וחצי שנים. משפחת טמבואלל נשלחה למרכז קליטה בטבריה. עקב התעללות כלפיה מצד אחד מבני המשפחה ברחה העותרת מבית המשפחה, ובאוגוסט 2002 נשלחה לפנימיית "ימין אורד".
2. ביום 23.7.02 קיבל המשיב מכתב מהסוכנות היהודית שבו נתבקש לערוך בירור מעמיק לגבי העותרת. בשימוע (שנערך בשפה האתיופית ותורגם לעברית) ביום 11.11.02 (בנוכחות העובד הסוציאלי של הפנימייה), פירטה העותרת את נסיבות עלייתה לישראל, כדלקמן: הגב' טמבואלל עברה עם משפחתה מהכפר לגונדר והתגוררה בשכירות בבית משפחתה של העותרת. אימה של העותרת, אלמדהיי אספה, אלמנה ואם לעוד שלושה ילדים, שילמה לגב' טמבואלל סכום כסף, כדי שתרשום את העותרת כבתה והעותרת תעלה עם משפחת טמבואלל לישראל. על אף שהיא ילידת יולי 1984, היא נרשמה כבת 15 שנים, כדי להתאים את גילה לגילאי ילדי משפחת טמבואלל, וכדי שתישאר במסגרת המשפחה גם לאחר העליה, ולא תוכל להתגורר בנפרד ולא תקבל תעודת זהו ת כבגירה.
עוד מסרה העותרת, כי לאחר שברחה מבית משפחת טמבואלל סיפרה לעובד הסוציאלי אליו פנתה "את כל האמת" אודות כניסתה לישראל. העותרת ציינה כי היא מודעת לכך שנכנסה ארצה במרמה ואמרה כי עשתה בכך "שגיאה גדולה", בהוסיפה כי עשתה כן "היות שאני צעירה ובגלל מצוקה כלכלית של משפחתי לאחר מות אבי, ואמי לא יכלה לפרנס את ילדיה". העותרת סיפרה כי האם שעבדה במפעל שמן הפסיקה לעבוד לאחר שחלתה. העותרת ביקשה מהמשיב לסלוח לה והתחננה שיאשר לה לחיות בארץ, כדי שתוכל ללמוד ולהיות עצמאית.
3. על פי הצהרת אימה הביולוגית של העותרת, שניתנה (בגונדר) ביום 16.11.02 (נספח ב לכתב התשובה), העותרת נולדה ביום 4.11.75 לפי מניין השנים האתיופי, וביום 11.7.83 לפי המנין הרגיל. האם צירפה להצהרתה פנקס חיסונים, בו מצויין תאריך הלידה של העותרת "4.11.75" ומועד הביקור הראשון "1.2.76" (נספח ג, שם). האם גם הצהירה כי שילמה לטמבואלל 8000 ביר (כ- 4000 ש"ח) כדי שתעלה את ביתה לישראל. על פי המצויין בכתב יד על גבי כרטיס החיסונים, האם עבדה אז במפעל השמן (שם, שם).
4. במכתב מיום 19.1.03 הודיע המשיב לעותרת כי מאחר שהובהר לו בשימוע כי היא איננה זכאית לאשרת עולה ולאזרחות ישראלית, שנתקבלו על סמך "ידיעות כוזבות", החליט לבטלן, והורה לה לעזוב את הארץ עד ליום 19.3.03 (נספח ע/2 לעתירה).
5. במכתב מיום 10.3.03 ביקש העובד הסוציאלי של הפנימייה לדחות את גירושה של העותרת מהארץ בשלושה חודשים. במכתב מיום 17.3.03, הודע לגב' שומרוני (עובדת סוציאלית) כי בעקבות הפנייה הועבר הנושא להחלטת סגן שר הפנים וכי ברור מאליו שעד לקבלת ההחלטה תשהה העותרת בישראל ( נספח ע/3 לעתירה).
6. העותרת המשיכה את לימודיה בפנימייה עד ספטמבר 2004 (ראו נספח ע/11 לעתירה), אך לא סיימה אותם. לדבריה, השלימה את הלימודים לקראת גיור אך לא נתאפשר לה להתגייר הואיל ושהתה בישראל ללא מעמד.
7. במכתבו למשיב מיום 28.2.05 (נספח ע/4 לעתירה) טען המרכז לסיוע משפטי לעולים (להלן - המרכז), כי מדובר במקרה של "מסחר" בילדים אתיופיים, הנמכרים על ידי הוריהם הנוצרים למשפחות זכאיות עלייה, ומופקרים לאחר עלייתם ארצה או מנוצלים לרעה, וכי ביטול מעמדם של הקטינים שאין להם לאן לשוב איננו הפתרון המתאים. לטענתו, העותרת עלתה לישראל בעת שהיתה בת 14 שנים ולאחר עלייתה "זרקה" אותה המשפחה שאיתה עלתה. עוד טען המרכז, כי העותרת פנתה לאמה הביולוגית אך זו סירבה בתוקף לקבלה והובהר לה כי לא יהיה לה בית או תמיכה משפחתית אם תחזור לאתיופיה. לפיכך, ביקש המרכז לשקול את האפשרות להעניק לעותרת מעמד מטעמים הומניטריים.
8. ביום 5.7.05 החליטה הלשכה המשפטית של המשיב לאפשר לעותרת לפנות לוועדה הבינמשרדית, וזאת על אף שמדובר בקטינה, "היות שביטלנו מעמדה" (נספח ע/8 לעתירה). לעומת זאת, במכתב של מחלקת אשרות מיום 30.6.05 חוזר הכותב על קביעתו כי העותרת השיגה את מעמדה ב מרמה על סמך ידיעות כוזבות, בחוזרו על דברים שאמרה העותרת בשימוע ביום 11.11.02 בדבר נסיבות עלייתה וגילה האמיתי (נספח ע/9 לעתירה).
9. במכתב מיום 13.7.05 חזר המרכז וטען כי מדובר בסחר בילדים אתיופיים. המרכז טען שוב כי העותרת עלתה ארצה בהיותה כבת 14 שנים. לדבריו, אימה הודיעה לה יום אחד כי היא עולה לישראל עם משפחתה החדשה, וככל הנראה שילמה על כך, בעוד העותרת "לא ידעה על העסקה שנרקמה מאחורי גבה להעלותה לישראל ולא היה לה כל חלק בה, בהיותה כה צעירה" (שם, נספח ע/12). לטענתו, "העותרת התנגדה לדרישתה של אימה ..., אולם אימה הכריחה אותה לעזוב והבהירה לה כי כל הסידורים לצורך כך כבר נעשו ..." (שם, שם). המרכז מציין במכתבו כי העותרת דוחה את הטענה כי בעת עלייתה היה גילה מעל ל-18, וטוענת כי היתה כבת 15 שנים. עוד הוא מציין כי העותרת פנתה לקופת חולים כדי שיערך לה צילום כף יד שיקבע את גילה. ביום 14.7.05 נערך לעותרת צילום כף יד שמאל ונקבע כי "התפתחות עצמות מתאימה לגיל 18 שנים בערך" (נספח ע/10 לעתירה). על המסמך מצויין תאריך הלידה של העותרת "11.7.87" וגילה "18 שנים בערך" (שם, שם).
10. ביום 1.8.05 המליצה הוועדה הלשכתית של המשיב לשקול הענקת מעמד לעו תרת, שנותקה ממשפחתה הביולוגית ואיננה בקשר עם המשפחה עימה עלתה ארצה עקב התעללות מצידם.
11. בהחלטה מיום 31.10.06 נדחתה בקשתה של העותרת, "היות והמבקשת נכנסה ארצה בהיותה בת 14 בידיעה שהיא נכנסת במרמה, ובנוסף התבקשה להצהיר שהינה בת 15. למבקשת אם ואחים ביולוגיים באתיופיה ..." (נספח ע/24).
12. העותרת נעצרה ביום 5.12.07 והוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. אז התברר כי ההחלטה מיום 31.10.06 לא הובאה לידיעת בא כוחה. משכך, הוסכם לשחררה ממשמורת, בכפוף להתחייבותה לצאת את הארץ ככל שמעמדה לא יוסדר, וביום 25.12.07 הוגשה העתירה.
13. לאחר הגשת העתירה החליט המשיב להעלות את עניינה של העותרת לדיון נוסף (בי ום 19.11.08) בפני הוועדה הבינמשרדית. בהחלטה נדחתה טענת העותרת כי עלתה לישראל בגיל 14, משום שאיננה מתיישבת עם החומר שבתיק (דבריה בשימוע וכו'), כאשר הערכת הגיל בעקבות בדיקת כף היד אינה מפריכה את הדברים שאמרה בשימוע, ובמיוחד כאשר לא מן הנמנע שהרופא הושפע מתאריך הלידה (11.7.87), שהיה בפניו. כן נאמר כי טענת העותרת שהיתה בת 14 במועד עלייתה במרמה, נועדה ליצור את הרושם שבהיותה ילדה קטנה ותמימה לא הבינה את המתרחש סביבה. העותרת, נאמר בהחלטה, גילתה במהלך השימוע בקיאות רבה לפרטי פרטים בהשתלשלות מעשה המרמה, וגם הסבירה מדוע רשמו אותה כקטינה. לעומת זאת, היא לא ציינה בשימוע כי לא ידעה על מעשה המרמה וכי הכל נעשה מאחורי גבה וללא רצונה. נהפוך הוא, העותרת הדגישה שעשתה שגיאה גדולה וכך בשל מצוקה כלכלית של משפחתה וביקשה סליחה על כך. הוועדה מסכמת בקובעה כי העותרת היתה בגירה בעת שעלתה לישראל במרמה, ידעה על מעשה המרמה והיתה שותפה לו, לא כיוזמת אך כמשתפת פעולה.
בהתייחס לטענה לטעמים ההומניטריים נאמר בהחלטה, כי משפחתה של העותרת נשארה באתיופיה ובישראל אין לה משפחה. כן נאמר בהחלטה, כי לא ניתן לקבל כעובדה את טענת העותרת שאמה הודיעה לה כי תסרב לקבלה חזרה לחיק המשפחה - נכונותה של האם לעשות מעשה מרמה למען טובתה של העותרת ולשלם תמורתו, על אף מצוקתה הכלכלית, מוכיחה כי האם אוהבת את ביתה ותעשה למענה הכל, ולא תתכחש לה כשתחזור, והטענה לא נטענה אלא כדי לשכנע בצורך להותירה בישראל.
דיון
14. לא יכולה להיות מחלוקת כי העותרת ידעה, בעת שנכנסה לישראל במסגרת משפחה שאיננה משפחתה, כי כניסתה נעשית תוך מרמה. אלא שידיעתה את פרטי המזימה כפי שבאה לידי ביטוי בשימוע שנערך לה, אין משמעותה עדיין שהיה לה חופש הבחירה בין שיתוף פעולה לבין אי שיתוף פעולה עם המזימה שנרקמה, שיתוף פעולה אותו מייחס לה המשיב, שקבע ברוב הגינותו כי העותרת לא יזמה את המהלך. גם אם העותרת הייתה כבר כבת 18 שנים בעת שנרקמה המזימה והיא נרשמה בגונדר כבת למשפחת טמבואלל, אין בכך כדי להעיד על כך שהיה לה חופש הבחירה בין שיתוף פעולה עם המעשה לבין אי שיתוף פעולה עימו. העותרת טוע נת כי לא רצתה לבוא לישראל וכי אימה הכריחה אותה לעשות כן. האם, כעולה מהחומר שבפניי, לא התייחסה לעניין זה בהצהרה שמסרה. אפילו עשתה האם את שעשתה מתוך רצון להטיב עם ביתה, עדיין אין נובע מכך כי הבת עצמה רצתה בכך ולא הוכרחה לעשות כן.