עידן לילוף נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

1. הרקע הצריך לעניין בקשה זו פורט בהחלטה קודמת שנתתי בעניינו של המבקש, שבגדרה נדחתה בקשה למתן רשות ערעור שהגיש על החלטות בית המשפט המחוזי שלא למחוק את עיקרי הטיעון של המשיבים ולא להתיר לו להשיב על הטענות החדשות שנטענו על ידי המשיבים 4-1, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק) ושלושה מעובדיו (להלן ביחד: המשיבים; רע"א 5717/16 לילוף נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (20.7.2016)). בתמצית ייאמר כי ביום 26.2.2016 דחה בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ' וולפסון) תביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיבים בטענה כי התנהלות האחרונים – אשר סירבו לבצע פעולות בתחום הסחר באופציות בעקבות העדר בטחונות מתאימים בחשבונו – גרמה לו להפסדים. כמו כן, נדחתה תביעתו של המבקש נגד המשיבים 6-5, חברת "בוקאי ברוקרים" בע"מ ומנהלה הכללי (להלן ביחד: בוקאי) בטענה כי אלה פתחו לו חשבון בבנק בלי שנתן רשותו לכך. בנוסף, בית משפט השלום קיבל תביעה שהגיש הבנק נגד המבקש, בסך של 63,875 ש"ח.

2. בפסק דין מיום 14.9.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת) באופן חלקי ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט דחה את הטענות שנגעו לדחיית תביעת המבקש בקבעו כי המבקש לא הוכיח את הטענות שלפיהן הוא זכאי לפיצויים בגין סירובו של הבנק לבצע פעולות בהוראת המבקש, משלא הובאה חוות דעת מומחה לתמיכה בטענות אלו, הנוגעות לרמת הסיכון הגלומה בהליכי קנייה ומכירת אופציות בשוק ההון, תחום מקצועי מובהק; וכי המבקש לא הוכיח כי פעולותיו של הבנק בעניין זה לא היו סבירות. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבסכומי הבטחונות שצוינו בפסק הדין של בית משפט השלום במועדים הרלוונטיים נפלה טעות, אך ציין כי בחלק בפסק הדין שבו נותחו ימי המסחר הרלוונטיים לגופם, נזכרו הסכומים הנכונים של הבטחונות האמורים, ומשכך בסופו של יום פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על נתונים נכונים. בצד האמור, ובהתייחס לתביעת הבנק נגד המבקש, אשר כזכור, התקבלה על ידי בית משפט השלום, קיבל בית המשפט את ערעור המבקש וקבע כי הבנק לא הוכיח כי הפעולות שעשה בחשבונו של המבקש (במועדים שפורטו בפסק הדין) היו סבירות, ועדיפות על אלו שהוצעו על ידי המבקש; וכי לא הוכח כי לא ניתן היה להימנע מיצירת החוב הנטען לבנק. נוכח דברים אלה, ביטל בית המשפט את חיוב המבקש לשלם לבנק 63,875 ש"ח.

           כמו כן, בפסק דינו התייחס בית המשפט לבקשה שהגיש המבקש, לאחר הדיון בערעור ובטרם מתן פסק הדין, להגיש ראיות נוספות (שנכללו בחומר הראיות שעמד בפני בית משפט השלום, אך לא צורפו לתיק המוצגים בהליך הערעור). בית המשפט דחה בקשה זו, וקיבל בהקשר זה את טענת הבנק שלפיה מדובר בניסיון נוסף מטעם המבקש להגיש סיכומי תשובה למרות שבקשתו בעניין זה נדחתה, וכך גם בקשת רשות לערעור על החלטה זו (כאמור, בגדרי רע"א 5717/16). עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא צירף מסמכים אלה מלכתחילה לתיק המוצגים שהגיש ולא ביקש להציגם במהלך הדיון; כי טענת המבקש שלפיה הצגתם נדרשת בשל טענות מפתיעות שהועלו לראשונה בדיון בערעור – איננה משכנעת; וכי המבקש עצמו ציין כי מדובר בתשובה לטענות הבנק שהועלו גם בהליך לפני בית משפט השלום.

3. מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה טוען המבקש כי עת ניסה לשלם לבוקאי את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם בפסק הדין בערעור (בסכום של 12,000 ש"ח), גילה כי המשיבה 5, חברת בוקאי ברוקרים בע"מ (להלן: החברה) נרשמה כחברה מחוסלת בשנת 2013 ומשכך גם לא נופקה לו – חרף בקשתו – חשבונית על הוצאות משפט ששילם לחברה בסך 8,500 ש"ח לפי החלטת בית משפט השלום משנת 2013. לטענת המבקש חיסולה של החברה הוסתר ממנו ומבית המשפט, ומשכך נמנעה ממנו האפשרות למחוק את תביעתו נגדה, וכן לשנות את טענותיו בעניין זה בגדרי הערעור. פגמים אלה בהתנהלות המשיבים 6-5, צריכים להוביל לשיטתו לביטול ההוצאות שנפסקו לטובתם, הן בהליך שהתנהל לפני בית משפט השלום הן בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. כמו כן, המבקש חוזר על טענותיו ברע"א 5717/16 שלפיהן לא ניתנה לו זכות להשיב על טענות המשיבים בסיכומיהם, אשר כללו "הרחבת חזית" מצדם, ובכך טעם נוסף למתן רשות ערעור. בנוסף, חוזר המבקש על טענותיו נגד הבנק, ובעיקרם של דברים, טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שהבנק לא הפר את חובת הנאמנות והזהירות כלפי המבקש. אשר לקבלת הערעור שהגיש המבקש נגד הבנק, נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא הורה על חיוב הבנק ביתרת הזכות שהייתה בחשבונו טרם הסגירה על ידי הבנק (בסך של 19,721 ש"ח; להלן: יתרת הזכות).

4. בהחלטה מיום 19.6.2017 הוריתי על הגשת תשובה לבקשת רשות לערער, ובפרט כי בוקאי יתייחסו בתשובתם לטענות המבקש בדבר חיסול החברה. בתשובתם של בוקאי נטען כי אין ממש בטענות המבקש בעניין חיסול החברה, שכן המבקש היה מודע לכך, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 1.12.2013. משהמבקש לא עורר טענה זו בהליכים הקודמים, כך בוקאי, אין להידרש אליה בשלב זה. עוד נטען כי ממילא חיציו של המבקש בהליכים הקודמים הופנו בעיקר כלפי המשיב 6, המנהל הכללי של החברה (להלן: המנהל); כי עד לחיסולה ביום 20.3.2014 זו נאלצה להתגונן בפני ההליך שנקט המבקש; וכי "החברה ובוקאי [המנהל – ע' פ'] היינו אך הם בהיבט הנשיאה בהוצאות ניהול ההליך".

5. המשיבים מצדם טוענים כי לא קמה עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" כמבוקש. נטען כי במסגרת הדיון שהתקיים בערעור ביום 10.7.2016, ובניגוד לטענותיו בהליך זה – המבקש השיב לטענותיהם ואף טען להרחבת חזית. הבנק מדגיש כי בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם היו מתקבלות טענות המבקש בבקשותיו להגיש סיכומי תשובה ולהוספת ראיות המבקש לא היה זכאי לסעד שתבע מן הטעם כי הוא לא תמך תביעתו בתשתית ראייתית מתאימה. אשר לטענת המבקש בדבר יתרת הזכות, נטען כי מדובר בטענה חדשה מפי המבקש, על בסיס מסמכים שלא הוגשו בהליכים הקודמים.

6. התרתי למבקש להגיש תשובתו לתשובות בוקאי והמשיבים. בתשובה זו טען המבקש כי טענתו בדבר יתרת הזכות נטענה על ידו כבר בהליכים הקודמים; כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התחשב ביתרות הזכות שהיו בחשבון המבקש לפני שהבנק ביצע את פעולות הסגירה; וכי למצער לגבי חלק מהנזקים שתבע – לא היה צורך להוכיחם באמצעות חוות דעת מומחה.

           למען שלמות התמונה יוער כי תשובת בוקאי הוגשה ביום 27.6.2017, ובאותו יום הגיש המבקש בקשה שלפיה בית משפט זה יורה לבוקאי להמציאה למבקש, משזו לא הומצאה לו. בהחלטה מיום 6.7.2017, לאחר שהוגשה בקשה נוספת מטעם המבקש בעניין המצאת התשובה, קבעה רשמת בית משפט זה (ל' בנמלך) כי בוקאי יגישו תגובתם לבקשה אחרונה זו, ובה יבהירו אם התשובה שהוגשה לבקשה למתן רשות ערעור הומצאה למבקש. ביום 13.7.2017 הגיש המבקש בקשה למתן רשות להשיב על תשובת המשיבים ובצדה בקשה נוספת להורות על המצאת תשובת בוקאי בהליך זה. בהחלטתי מיום 13.7.2017 קבעתי כי בוקאי יגישו עד ליום 17.7.2017 אישור המצאה של תשובתם למבקש. ביום 16.7.2017 הגישו בוקאי מסמך "מידע על פריט דואר רשום" מדואר ישראל שלפיו תשובתם מיום 27.6.2017 נשלחה למבקש. על פי המסמך האמור, התשובה האמורה התקבלה למשלוח ביום 5.7.2017 ונמסרה למבקש ביום 13.7.2017.

7. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים שבהם הבקשה למתן רשות ערעור מעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדרי אמת המידה האמורה. השגות המבקש נטועות בדל"ת אמות המקרה ומכוונות לקביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות. אשר לטענות המבקש בדבר החלטת בית המשפט לדחות את בקשתו להגיש תשובה לעיקרי הטיעון מטעם המשיבים, אשר גם עליה משיג המבקש במסגרת ההליך דנא, יש לציין כי עיון בפרוטוקול הדיון שקיים בית משפט שלערעור מלמד כי המבקש העלה טענותיו לעניין הרחבות החזית בדיון שהתקיים בערעור, וכן השיב בפירוט לטענות המשיבים בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם. משאלה הם פני הדברים, ובשים לב לקביעות בית המשפט המחוזי בפסק הדין בנוגע למסמכים שביקש המבקש להגיש לאחר הדיון האמור, לא מצאתי כי ההחלטה שלא להתיר למבקש להגיש תשובה לטענות המשיבים בעיקרי הטיעון לוקה בפגם המצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.