פסק דין
לפנינו שני ערעורים (עק"נ 35566-10-13 ועק"נ 61079-10-13) שהדיון בהם אוחד, וזאת על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא בק"פ (שלום חיפה) 3315-04-09 על ידי סגנית הנשיא, כב' השופטת אורית קנטור.
בתאריך 6.4.09 הגיש מר מיתקאל עיאשי (להלן: הקובל) קובלנה פלילית נגד אחסאן עיאשי בן אמין (להלן: הנאשם 1) וסמאח עיאשי בן אמין (להלן: הנאשם 2).
באישום הראשון נטען, כי ביום 14.3.09 היה הקובל ברכבו בצומת קרית אתא. הנאשם 2 היה אותה עת ברכבו עם אדם נוסף והוא איים על הקובל באומרו: "אני אטפל בך כמו שצריך, אני אהרוג אותך". הקובל ייחס לנאשם 2 עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין).
באישום השני נטען, כי ביום 14.3.09 נסע הקובל עם בני משפחתו במשאית ומולו נסע הנאשם 2. במהלך נסיעתו ביצע הנאשם 2 לעבר הקובל ובני משפחתו תנועה מגונה. הקובל נסע לבית הורי הנאשמים (שהינם אחים) ושם אמר לו הנאשם 1: "אני אחסל אותך ואת משפחתך אחד אחד, אני ארדוף אותך ואת כל האחים שלך בכל מקום. נזרוק רימון על הבית שלך. אתה ומשפחה שלך בשבילי כולכם ג'וקים". מאוחר יותר באותו היום, בסביבות השעה 15:00 כאשר הקובל היה עם רכבו בצומת בכפר, הגיע מולו הנאשם 2 ברכבו. האחרון עצר את רכבו, יצא ממנו ורץ לעברו של הקובל כשבידו חפץ הנראה כאלה יחד עם הנאשם 2 ואנשים נוספים. הקובל פתח את דלת רכבו ואז הוכה על ידי הנאשם 1 ואדם נוסף בראשו. הנאשם 1 והאדם הנוסף הפילו את הקובל לרצפה ויחד עם נאשם 2 היכו את הקובל בכל חלקי גופו. הנאשם 1 אף אמר לקובל באותו מעמד: "תקבל מה שמגיע לך, נשרוף אתכם, נזרוק על הבית שלכם שוב רימונים. זו רק המכה הראשונה שלך בפעם הבאה אני אחזיר אותך הביתה עם שקית שחורה". בעקבות התקיפה נגרמו לקובל חבלות בגופו. באישום זה ייחס הקובל לנאשמים עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין ולנאשם 1 ייחס עבירה של איומים, לפי ס' 192 לחוק העונשין. בהמשך, בעת ניהול ההליך תוקן כתב הקובלנה כך שיוחסה לנאשמים גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.
הנאשמים כפרו בכל המיוחס להם בקובלנה. לגבי האישום הראשון טען הנאשם 2 כי כלל לא היה בצומת קרית אתא אלא היה בטמרה בעת האירוע. לגבי האישום השני טען הנאשם 1 כי היה במשחק כדורגל בטמרה וכי מסר למשטרה את גרסתו בעניין. הנאשם 2 טען כי היה בשפרעם, בביתו של אנואר נמר, ולא היה בטמרה בשעה המצוינת בקובלנה.
ב"כ הנאשמים טען כי לבית משפט קמא אין סמכות עניינית לדון בקובלנה. בהקשר זה הפנה ב"כ הנאשמים להוראות סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), וטען כי לא ניתן להגיש קובלנה כאשר נטען כי העבריין נשא נשק חם או קר. עוד נטען בהקשר זה כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בקובלנה כאשר נטען ששני נאשמים תקפו אותו בצוותא וגרמו לו לחבלות חמורות.
בהכרעת הדין מיום 16.5.13 דחה בימ"ש קמא את הטענה המקדמית הנ"ל. לגופו של עניין, לאחר שמיעת הראיות, זוכו הנאשמים מחמת הספק מעבירת האיומים אולם הורשעו בעבירה של תקיפה סתם ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיפים 379 ו 380 לחוק העונשין.
בטרם הטיעונים לעונש ביקש ב"כ הקובל לקבל את הרשעותיהם הקודמות של הנאשמים. בהחלטה מיום 9.9.13 דחה בימ"ש קמא את הבקשה ובגזר הדין שניתן באותו היום ציין ביהמ"ש כי מאחר ולא הובאו ראיות כנ"ל הוא יוצא מנקודת הנחה כי אין לחובת הנאשמים הרשעות קודמות.
בימ"ש קמא ציין כי לאור הנסיבות, אין מקום להטיל על הנאשמים עונש מאסר לריצוי בפועל וגם לא בעבודות שירות, אלא רק עונש מרתיע הצופה פני עתיד. לפיכך, נידון כל אחד מהנאשמים למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא כי לא יעבור עבירה בגינה הורשע. כן חויב כל אחד מהנאשמים לפצות את הקובל בסכום של 3,000 ₪, שישולם תוך 30 יום.
שני הצדדים ערערו על פסק הדין.
בעק"נ 35566-10-13 מערער הקובל על קולת העונש וכן מערער על ההחלטה שלא להורות לנאשמים להמציא העתק מפלט ההרשעות הקודמות שלהם. הודעת הערעור הוגשה ביום 16.10.13.
בעק"נ 61079-10-13 מערערים הנאשמים הן על הכרעת הדין והן על עונש המאסר המותנה. הודעת הערעור הוגשה ביום 29.10.13 ונימוקי הערעור הוגשו ביום 25.11.13. משכך, הגיש ב"כ הקובל בקשה להורות על דחיית ערעור הנאשמים או מחיקתו, מאחר והוגש באיחור. בהחלטה מיום 6.1.14 (שניתנה על ידי מותב השופטים י. גריל, ש. ברלינר וכ. סעב) נקבע כי אכן ערעור הנאשמים הוגש באיחור, אך הוחלט ברוב דעות להאריך את המועד להגשתו.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי אכן בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בקובלנה. שתי סוגיות מרכזיות עומדות על הפרק בהקשר זה:
הראשונה, האם הוראות התוספת השנייה לחסד"פ שוללות הגשת קובלנה פלילית כאשר הנאשם נושא נשק חם או קר, וזאת ללא כל קשר לעבירה (מתוך העבירות הנקובות בתוספת השנייה) בה הואשם הנאשם-הנקבל; או שמא מגבלה זו מתייחסת רק לעבירה לפי ס' 447 לחוק העונשין.
השנייה, האם קובל יכול "להתאים" את טענותיו העובדתיות, ובהתאם – את הוראות החוק בהן הוא מאשים את הנקבל-הנאשם, רק כדי שאלו ייכנסו לגדרה של התוספת השנייה לחסד"פ.
בנוגע לסוגיה הראשונה, אנו סבורים שהגם שנטען שהנאשמים נשאו נשק קר, לא הייתה מניעה מלהגיש כנגדם קבלנה בנדון.
התוספת השנייה לחסד"פ קובעת את העבירות לפיהן ניתן להגיש קובלנה פלילית.
סעיף 1 לתוספת מגדיר את העבירות מתוך חוק העונשין בהן יכול קובל להגיש כתב קובלנה (הגדרת הסעיפים וההדגשות אינן במקור):
"עבירות לפי סעיפים 189 (כניסה בכוח למקרקעין), 190 (אחיזת מקרקעין בכוח), 192 (איומים), 194 (מהומה ועלבון במקום ציבורי), 196 (השחתת פני מקרקעין), 223 (מלאכות פוגעות), 334 (פציעה), 336 רישה (שימוש ברעל מסוכן), 379 (תקיפה סתם), 380 (תקיפה הגורמת חבלה ממשית), 447 זולת אם נעברה העבירה כשהעבריין נושא נשק חם או קר, 452 (היזק בזדון), 494 (כניסה לשטח חקלאי) ו- 496 (גילוי סוד מקצועי) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ולמעט עבירות כאמור, שנעברו כלפי בן משפחה; לענין זה, "בן משפחה" - כהגדרתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א- 1991;