פסק דין
עזבונו של המנוח חיים רפאל שפירא ז"ל (להלן המנוח) הגיש תביעה כספית נגד המועצה המקומית קרני שומרון וחברת בת שלה אשר הפעילה מועדון ספורט שבו חדר כושר.
נסיבות האירוע תוארו בסעיף 5 לכתב התביעה: "כשבוע קודם לאירוע עבר המנוח אא"ג במאמץ הבדיקה העידה על מצב בריאותי תקין. ביום האירוע הלך המנוח לאימון בחדר הכושר כפי שעשה מזה 11 שנים. לאחר הליכה של כ-20 דקות על ההליכון, ניגש למכשיר החתירה. בטרם התחיל את השימוש במכשיר התמוטט המנוח. לדברי נתבעת 2, צוות של חדר הכושר ניגש אליו והתחיל בנסיונות של החייאת המנוח. ניידת של מד"א שהוזעקה למקום המשיכה את ניסיונות ההחייאה וקבעה לבסוף את מותו."
הצדדים הסכימו על כך שהמנוח נפטר ביום 21.206 בחדר כושר המנוהל על ידי הנתבעת 2 והמצוי בתחום רשותה של הנתבעת 1.
הצדדים לא חלקו על כך כי המנוח סבל מיתר לחץ דם וממחלת לב כלילית ובשנת 1994 עבר ניתוח לב להשתלת מעקפים לעורקים הכליליים בליבו.
לטענת התובע, הנתבעת 2 לא ביטחה את המתאמנים בחדר הכושר בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988, ואף על פי כן ניתן לה רישיון עסק על ידי הנתבעת 1 בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1986. משכך, כתב התביעה מושתת על עילות של רשלנות והפרת חובה שבחוק, אשר התובע מייחס לנתבעות.
הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן, של מר לאובר, כלכלן ויועץ בענף הביטוח, לפיה לצורך כיסוי ביטוחי בהתאם לפוליסות לביטוח תאונות אישיות על פי חוק הספורט, הנטל על התובע להוכיח כי המוות נגרם כתוצאה ישירה מפעילות הספורט שבוצעה על-ידו.
הנתבעות לא חלקו על חובתן להוציא פוליסת ביטוח לפי חוק הספורט ועל כן המחלוקת היחידה שנותר להכריע בה נוגעת לעניין תחולת פוליסה בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע: האם מותו של המנוח נגרם כתוצאה ישירה מפעילות הספורטיבית בחדר הכושר.
תחילה הוגשה חוות דעת רפואית מטעם הנתבעות, ד"ר שמעון בראון, להערכתו, לא התקיים אירוע חריג (תאונתי) שהיווה גורם למוות הפתאומי. לטעמו, הפעילות הספורטיבית בחדר הכושר, שהמנוח היה מורגל לה, לא היתה זרז או גורם להתפתחות פרפור הפרוזדורים שגרם למותו של המנוח.
התובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו של פרופ' אלעזר קפלינסקי, אשר העריך, כי התפתחות פרפור חדרים בצמוד לסיומו של מאמץ אינטנסיבי על גבי ההליכון מחייבות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין המאמץ לבין דום הלב. ללא הטריגר לדום הלב, היתה למנוח לאור הבדיקות פרוגנוזה טובה עם סכנה שנתית של מוות בסדר גודל של 2% בלבד.
בשל הפער בין קביעות המומחים מינה בית המשפט את פרופ' צבעוני כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חוות דעת המומחים מצאתי לנכון כי יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' צבעוני הנהנית ממעמד עדיף בשל היותו מומחה מטעם בית המשפט (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא פ"ד נו(2) 936).
את חוות דעתו, סיכם פרופ' צבעוני, כך: "המאמץ הגופני אותו עשה מר שפירא בתאריך ה-21.2.0 גרם, לדעתי, להפרעת הקצב הקטלני. מאמץ גופני זה, קרוב לודאי גרם לקרע או סדק בתוך רובד טרשתי קודם, לחסימת העורק על ידי קריש ולהופעת פרפור חדרים ומוות." מהטעם הזה אין אני מוצאת ממש, באי ההתאמה כביכול, בין הערכת המומחה לבין דו"ח מד"א שהעיד על פרפור חדרים.
בתשובות לשאלות ההבהרה השיב המומחה, כי "לולא המאמץ הגופני, סביר להניח כי הרובד הטרשתי, לא היה גורם למותו בזמן בו אירע המוות."
הנתבעות זימנו את המומחה לחקירה והוא חזר על עמדתו לפיה, "הרבה יותר שכיח שמה שקורה בזמן מאמץ גופני, שרובד טרשתי שנמצא בדופן, עובר סדק, נקר, וכתוצאה מכך מתפתח במקום קריש, הפרעה בזרימת הדם, והיא זו שגרמה לאירוע הלבבי, לאותה הפרעת הקצב הקטלני." (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 18-21). עוד השיב כי אין דרך וודאית לדעת אם היה קרע או הפרעת קצב והעריך בשיעור של 99% את מה שאמר כנכון (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 19-22) ועל כן די בשיעור כה גבוה של הערכת המומחה באשר לקשר הסיבתי ואיני מוצאת ממש בטענת הנתבעות כי לכך שלא נערך ניתוח לאחר המוות ולכן לטענתן לא ניתן לקשור בין ההליכה על ההליכון לבין אירוע דום הלב.
במהלך ובתום עדותו חזר המומחה והעריך כי "מה שגרם למוות קרוב לודאי זה הפעילות הגופנית שהוא עשה בעת שנפטר." (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 5-6).
המומחה ציין בחוות דעתו ובעדותו כי שבוע קודם למותו, ביצע המנוח בהצלחה מבחן מאמץ שהיה תקין וגם הכושר הגופני היה מצויין. מהטעם הזה לא היה על התובע להביא עדים מטעמו באשר למצבו של המנוח ובהיעדר טענה כלשהי באשר למחושים או כאבים באותו יום. ככל שטענו לכך הנתבעות עליהן היה להביא עדים להוכיח זאת. ממילא גם אין לבנות תילים של סברות באשר לרמת המאמץ הגופני.
מאחר והנתבעות כשלו ובניגוד לדין לא הוציאו פוליסת ביטוח, הרי שאינן יכולות לטעון לחריג למקרה ביטוח.
עיון בסעיף 7 בחוק הספורט מגלה שהוא מטיל חבות על גורמים שונים לבטח ספורטאים הנוטלים חלק בפעילות ספורט. כמו כן קובעות תקנות הספורט חובת ביטוח בסכומים מינימליים. ברור מהוראותיהם של החיקוקים האמורים שהם נועדו להבטיח ביטוח בסיסי מינימלי, לכל הפחות לפעילויות ספורט. יחד עם זאת, החיקוקים האמורים אינם מונעים קביעת ביטוח רחב יותר, הן מבחינת היקף הכיסוי הביטוחי, הן מבחינת הסכומים.
ממילא, הגישה המקובלת בפרשנות בתי המשפט לכיסוי ביטוחי הינה העדפת גישת הפרשנות המרחיבה לתחולת הכיסוי הביטוחי, הקובעת כי במקרה של אי בהירות בפוליסת הביטוח יש להעדיף פירוש מצמצם של החריגים ותניות הפטור שבה, דהיינו פירוש המיטיב עם המבוטח ופועל לחובת המבטח (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326-327; ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו (4)511, 528).
בעוד שהוכחה של יסודות מקרה הביטוח מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את החריגים לכיסוי הביטוח. את הסייג יש לפרש באופן הרמוני עם הוראת הפוליסה בנוגע למקרה הביטוח. כפי שהעיד המומחה לולא המאמץ הגופני, סביר להניח כי הרובד הטרשתי, לא היה גורם למותו בזמן בו אירע המוות. לשיטתי, הפרשנות הצרה שמבקשות הנתבעות ליתן למקרה הביטוח בפוליסה אינה יכולה לעמוד, שכן אין היא עומדת בבסיס התכלית של הפוליסה ואינה סבירה כלל עת שמדובר בביטוח ספורט. למעשה מרוקנת פרשנות זו של הנתבעות מתוכן כלשהו אפשרות של פיצוי אדם שיש לו מחלת רקע ומבצע פעילות ספורטיבית שהינה מומלצת לו. מאחר שהמומחה העריך את הסיכון למוות כתוצאה ממאמץ גופני באימון הכושר כשני אחוזים בלבד וכי קיים קשר סיבתי בין הפעילות בחדר הכושר ובין פטירתו של המנוח הרי שהגורם הישיר למוות לא היה הליקוי גופני אלא המאמץ הגופני. המומחה העריך עם זאת המומחה חזר והדגיש שתופעה זו היתה נדירה ביותר ולא היתה כל סיבה לאסור על המנוח לעסוק בפעילות גופני. נהפוך הוא, הוא העיד כי הוכח מעל לכל ספק שאנשים שעוסקים בפעילות גופנית סדירה, תוחלת החיים שלהם ארוכה יותר, הסבירות לאירוע לבבי אצלם היתה נמוכה יותר בהשוואה לאנשים עם מחלה דומה.