עורכת דין שכירה במשרד פרטי זכאית לשכר בגין שעות נוספות

בפני בית הדין תביעה לתשלום שכר עבודה, גמול שעות נוספות, חלף דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ותוספת שכר.

העובדות

1.       1.       אלה הן העובדות הצריכות לענייננו:

1.1               1.1               התובעת עבדה בפועל אצל הנתבע כעורכת דין שכירה מיום 15.3.00 ועד ליום 12.6.01.

1.2               1.2               ביום 6.1.00 נחתם בין הצדדים סיכום דברים הקובע את שעות וימי העבודה של התובעת (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: סיכום הדברים).

1.3               1.3               תחילה סוכם בין הצדדים כי התובעת תתחיל לעבוד ביום 15.2.00, כפי שנכתב בסיכום הדברים. מועד תחילת העבודה נדחה בהתאם לדרישת הנתבע.

1.4               1.4               ביום 29.5.01 הודיעה התובעת על התפטרותה שתכנס לתוקף ביום 24.6.01.

1.5               1.5               ביום 13.6.01 הודיע הנתבע לתובעת על הפסקת עבודתה אצלו לאלתר.

1.6               1.6               לתובעת לא שולם שכר חודש יוני 2001. הנתבע קיזז סכומים שלטענתו התובעת חבה לו משכרה לחודש זה.

1.7               1.7               ביום 26.4.04 הגיש הנתבע בתיק זה תביעה נגד התובעת (עב 2002/04). בקשת הנתבע לאיחוד הדיון בשתי התובענות נדחתה בהחלטה מיום 21.6.04.

דיון והכרעה

האם התובעת זכאית לשכר עבודה מיום 15.2.00 ועד 15.3.00

2.       2.       לטענת התובעת, הנתבע התחייב להעסיקה מיום 15.2.00, כפי שאף נכתב בסיכום הדברים, וחזר בו מהתחייבותו זו. לטענת הנתבע, התובעת הסכימה להתחיל לעבוד ביום 15.3.00 חלף 15.2.00 ואינה זכאית לשכר בגין תקופה זו. התובעת, יש לציין, הודתה כי הסכימה לדחות את מועד תחילת העבודה, אולם, טענה, כי נאלצה להסכים עם האילוץ שנכפה עליה נוכח מצוקתה הכספית (סעיף 9 לתצהירה). בחקירה נגדית, ציינה, כי לא סירבה לדחיית מועד תחילת עבודתה (עמ' 11 לפרו' מיום 13.10.04).

3.       3.       שכר עבודה כשמו כן הוא - גמול עבור עבודה. זכויותיה של התובעת כעובדת, לרבות הזכות לקבל שכר בגין עבודתה, מתגבשות ממועד תחילת עבודתה בפועל. אין לתובעת זכות קנויה לקבל שכר עבור תקופה בה לא עבדה, אף אם סוכם תחילה על מועד תחילת עבודה מוקדם יותר. הזכות לקבל שכר הינה זכות שחובה לצידה - החובה לעבוד. אף אם מועד תחילת העבודה שונה שלא לרצונה של התובעת, הרי שלתובעת הייתה ברירה לסרב לשינוי ולחפש מקום עבודה אחר. משלא עשתה כן, והסכימה לעבוד על אף השינוי במועד תחילת העבודה, הרי שמנועה היא מלטעון היום נגד שינוי המועד, שנעשה בהסכמתה, אף אם לא היה זה לרוחה, כאמור.

4.       4.       באשר להסתמכותה של התובעת על סיכום הדברים לפיו תחילת העבודה הינה ביום 15.2.00, הרי שהתובעת לא הוכיחה ולא כימתה את הנזק שנגרם לה, אם בכלל, כתוצאה מדחיית מועד העבודה. לא ניתן לפסוק לתובעת שכר עבודה, עבור חודש בו לא עבדה, הואיל ולטענתה נגרם לה נזק כתוצאה מאי התחלת העבודה במועד. התובעת עצמה ציינה, בהגינותה, כי לא ברור לה אם מבחינה משפטית היא זכאית לתשלום עבור חודש זה (פרו' עמ' 12).

5.       5.       למעלה מן הצורך יוער, כי במשפט העברי מצאנו, כי מעביד שהפר את חוזה העבודה ונמנע מלהעסיק את העובד (אף שלא כך הדבר בענייננו, שכן כאמור התובעת הסכימה לדחיית המועד), הרי שמעביד כזה יפצה את העובד ב"שכרו של פועל בטל" (בבא מציעא ל"א, ב'). כך, שגם אם היה מקום לפצות את התובעת (ולא כך לדעתנו), הרי שלא היה מקום לפסוק תשלום שכר עבודה חודשי, כפי שתבעה התובעת, אלא פיצוי בסכום נמוך יותר, מה שלא נתבע כאן. נציין, כי אם מקור הדרישה דיני הנזיקין הרי שעניין זה אינו בסמכותינו.

6.       6.       לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום שכר עבודה לתובעת עבור תקופה זו.

התחייבות לעבודה של שנתיים

7.       7.       בעניין שבכותרת נדרשים אנו להכריע בין גרסאות סותרות. לפי גרסת התובעת, בעת המו"מ לקראת העסקתה הבהירה לנתבע, כי לא תוכל להתחייב מראש לעבוד שנתיים, והוא ויתר על תנאי זה.