השופט ד' מינץ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב.צ. גרינברגר) מיום 25.8.09 (תמ"ש 15432/07).
הרקע לערעור
1. מערערת 1 (להלן: "האישה") והמשיב נשאו זה לזו ביום 14.6.92 ומהנישואין נולדו להם ארבעה ילדים. מערערות 2 ו-3 הן שתי הבנות הגדולות של בני הזוג (להלן: "הבנות"). מערערת 2, ילידת 10.4.93 (כיום כבת 17) ומערערת 3, ילידת 24.10.95 (כיום כבת 15). שני הילדים האחרים הם בנים תאומים, ילידי 13.10.96, כיום כבני 13. במשך השנים התנהלו בין הצדדים מספר מרובה של הליכים, עד שביום 26.5.05 האישה והמשיב התגרשו זה מזו. המשיב חויב לשלם לכל אחד מילדיו מזונות בסך של 1,000 ש"ח, ומתוך הסכום שהגיע לו במסגרת פירוק שיתוף הנכסים בינו ובין אשתו, נוכה מראש סכום השווה לחיובי המדור החלים עליו כלפי כל ילדיו.
2. תביעתו הנוכחית של המשיב לבית משפט קמא הייתה לפטור אותו מתשלום מזונות הבנות משום שהן מסרבות לקיים איתו כל קשר, עובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת המשיב סירובן של הבנות להיפגש עימו הוא אך ורק בעטיין ואילו הוא עשה ועושה כל אשר לאל ידו לעשות כדי לקיים איתן קשר נורמאלי בין אב לבנותיו. הבנות מנגד, תלו את סירובן להיפגש עם המשיב בהתנהגותו שלו ולכן טענו שאין מקום לפטור אותו מתשלום מזונותיהן. בית משפט קמא אימץ את עמדת המשיב בקובעו כי הבנות אינן מקיימות כל קשר עמו, מסרבות להיפגש עימו, מסרבות לדבר איתו בטלפון או לקבל ממנו מתנות או מכתבים, ואף מסרבות לשתף פעולה בהליך טיפולי כלשהו שמטרתו להחזיר רמה מסוימת של נורמאליות ליחסים שביניהן ובין אביהן. משכך, פטר בית המשפט את המשיב מתשלום מזונות הבנות.
3. עוד קבע בית המשפט כי בולטת הטענה אצל הבנות כי לפחות במקרה אחד השתמש המשיב כלפי הבת הגדולה באלימות פיסית ונתן לה מכה עם חגורה, וסירב לאפשר לה להשתתף בתחרות שחייה על אף שהיא ראתה בפעילות בענף זה מרכיב מאוד מרכזי בחייה והגיעה בו להישגים מרשימים. סירובו של המשיב לאפשר לבת הגדולה להשתתף בתחרות היה מפני שהתחרות התקיימה ביום שישי ועשויה הייתה לגלוש לתוך השבת. בהיות המשפחה שומרת מצוות ושבת, המשיב סבר שאין זה נכון לתת לה להשתתף בתחרות. היא לא מוכנה לסלוח לאביה על התנהגותו זו עד היום ורואה בכך הצדקה לניתוק הקשר עימו. בית המשפט אימץ, כאמור, את טענות האב, וקבע כי מתוך היכרותו רבת השנים עם בני המשפחה וממכלול ההליכים שהתנהלו לפניו, כולל גם קבלת תסקירים שהוגשו בעבר מטעם פקידת הסעד, הסרבנות של הבנות היא מוגזמת, קיצונית, ואף הבנות עצמן מתקשות להסבירה. עוד התרשם בית המשפט כי סרבנותה של הבת הצעירה יותר אינה אלא תוצאה של השפעתה של אחותה הבכירה ממנה ואולי של האישה, אבל בוודאי לא מכל סיבה אובייקטיבית במישור היחסים שבינה ובין המשיב. ולסיכום ובלשונו של בית המשפט: "טענות התובעות אשר מנסות בטיעוניהן לאסוף מן הגורן ומן היקב כדי ליצור יש מאין מסכת עובדתית שתצדיק את הסרבנות, איננה משכנעת כלל וכלל, ולאחר שעברתי על כל הטענות שלהן לא מצאתי שיש בהם כדי להסביר, ובוודאי שלא להצדיק ניתוק כה מוחלט וקיצוני כפי שקיים היום."
טענות המערערות
4. בערעורן, משיגות המערערות על פסק הדין. הן טוענות כי במהלך הנישואין בין האישה ובין המשיב, זה האחרון נקט באלימות, הן כלפי האישה, והן כלפי הילדים. המשיב נמצא בשעתו בבדיקת פוליגרף שנערכה לו בהסכמתו בעניין זה, דובר שקר ובית המשפט השתכנע לאחר ששמע את טענות הצדדים ושוחח עם פקידת הסעד, כי המשיב אכן נהג באלימות כלפי האישה והבת הגדולה, ולכן אף הורחק בעבר מהבית במשך תקופה ארוכה. הוסיפו המערערות וטענו כי המשיב מעולם לא לקח אחריות על חלקו בניתוק הקשר עם הבנות והוא למעשה האחראי לניתוק זה, לעומתן המעוניינות לפגוש בו ולהיות איתו בקשר. המשיב גם לא שיתף פעולה עם גורמי הרווחה. הן הצביעו על פסק דינו האחר של בית המשפט מיום 31.3.06 (להלן: "פסק הדין הראשון") בו נקבע כי בסיכומו של דבר לא נמצא פגם בתפקודה ההורי של האישה ולא נמצא בסיס לטענתו של המשיב בדבר אחריותה להחרפת המצב שלו עם ילדיו. ברם, בית משפט קמא בפסק דינו נשוא הערעור התעלם מפסק דינו הראשון. בשים לב לכל האמור טענו המערערות, כי לא קיימת תשתית עובדתית ומשפטית המספיקה לשלול מהבנות את מזונותיהן לפי הדין.
טענות המשיב
5. מדרך הטבע המשיב נתלה בפסק דינו של בית משפט קמא, וטען כי אל לו לבית המשפט של ערכאת הערעור להתערב בממצאיו העובדתיים של הערכאה הדיונית. אף הוא נתלה בפסק הדין הראשון בו הביא בית המשפט מדברי פקידת הסעד שהתרשמה שהוא עשה ככל שהתבקש ממנו לעשות על מנת לחדש את הקשר עם בנותיו. הוא טען שהיה מוכן לחדש את הקשר עם הבנות גם לאחר הגשת התביעה, כולל גם באמצעות פסיכולוג ילדים, אך הצעותיו נדחו על ידן. לטענתו, אפוא, ההלכה הפוטרת את האב לשלם לילדיו המורדים מזונות חלה במקרה זה, ובצדק פסק בית המשפט שהוא פטור מלשלם את מזונות בנותיו.
6. לשלמות התמונה יצויין, כי נכון להיום יחסיו של המשיב עם שני בניו התאומים גם כן התדרדרו, ואף הם אינם מקיימים איתו קשרים. המשיב אף לא הוזמן ולא השתתף בחגיגת הבר-מצווה של הבנים שהתקיימה לפי כחצי שנה.
אימתי פטור אב ממזונות ילדיו
7. ההלכה היא שניתן לצמצם את חובת המזונות לילד, כולה או מקצתה, כאשר מדובר בילד מורד המסרב לקיים קשר עם הוריו בניגוד להוראת בית המשפט או בית הדין (ע"א 1880/94
קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) 215; ע"א 4322/90
אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1) 289; ע"א 574/83
חג'ג נ' חג'ג, פ"ד לח (3) 331; ע"א 86/84
למברג נ' למברג, פ"ד לח (3) 315). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם מסרב הילד לראות את אביו או את אמו, ואף אינו נוהג בהם מצוות כבוד אב ואם, ועדיין לא יוכרז כילד "מורד". כאלה הם המקרים בהם לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.נ
8. מן הראוי, אפוא, לבחון בכל מקרה את הסיבות להיווצרות היחסים הבלתי תקינים בין הילד ובין ההורה וכקו מנחה, מן הנכון למדוד את התנהגותו של ילד בקנה מידה שונה מזה החל על אדם בוגר. על בית המשפט גם לבחון אם הפסקת תשלום המזונות לא תביא את הילד לחרפת רעב. וכך אמר בית המשפט בפרשת משכיל לאיתן (בע"א 425/68
משכיל לאיתן נ' א' משכיל לאיתן, פ"ד כג(1) 309, 323) כי:
"אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה-מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע לצו בית-הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו; אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם".
9. לכן, למרות שמחובת הילד לקיים קשר עם הוריו, עד שמגיעים למסקנה כי סרבנותו לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת מצדיקה הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון. הטלת סנקציה כה חמורה של ביטול המזונות, היא אמצעי קיצוני שאין לנקוט בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים.
10. מקורו של הדין הפוטר אב יהודי, כבמקרה זה, מתשלום מזונות לילד המסרב לפוגשו הוא בדין העברי, אשר בו למעשה אין מקור מפורש הפוטר אב ממזונות בנו המרדן. למרות זאת, בתי הדין פסקו לא פעם כי ניתן לגרוע מחיוב המזונות של האב כלפי בן המורד בו ואף לבטלם כליל. המקור לדין זה נמצא על ידי בית הדין בדברי הרמב"ם (
משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז) כדלקמן:
"הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו,
ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום... (ההדגשה אינה במקור - ד.מ.)"
11. אכן, דברים אלו של הרמב"ם מתייחסים למקרה שבו האב טוען למשמורת בנו, ברם היריעה נפרסה בפסקי הדין הרבניים, גם על מקרים בהם המשמורת על הבן מסורה בידי האם, והבן מסרב להיפגש עם אביו, והטענה כי יש לאבחן בין שני המקרים, נדחתה (ראה למשל, תיק 3301/תשט"ו בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו,
פסקי דין רבניים, חלק ב, 298; תיק 2270/תשמ"א בבית הדין הרבני האזורי בחיפה,
פסקי דין רבניים, חלק י"ג, עמ' 3). דין זה נסמך על ידי בית הדין על דברי ר' שמואל די מדינה, מחכמי שאלונקי במאה ה-16 (
שו"ת מהרשד"ם, חלק אהע"ז, סי' קכג) שדן במניעת מזונות מקטינים הצעירים מגיל שש, במקום בו האם הוציאה את הילדים לעיר אחרת מזו שמתגורר בה האב, וכתוצאה מכך נמנעה מהאב היכולת להיפגש עם ילדיו.