עו"ד שעבד בשטחים יוכל להתחיל התמחות בישראל- בניגוד לעמדת הלשכה

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.        ערעור זה של לשכת עורכי הדין בישראל על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (סגנית הנשיא צור) מיום 17.7.07, עניינו פרשנות סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (החוק) המתנה הכרה בהשכלה משפטית לצורך כשירות לעריכת דין לפי סעיף 24(1) לחוק, בין השאר, בהיותו של המועמד "מי שהוסמך בחוץ לארץ לעריכת דין ושימש בחוץ לארץ לפחות שנתיים עורך דין...". השאלה נתעוררה לגבי המשיב, תושב קבע בישראל כאיש מזרח ירושלים, אשר סיים לימודי משפט (בהתכתבות) באוניברסיטת "בירות הערבית", ועוסק בעריכת דין בשטחי הרשות הפלסטינית מיום 11.5.98; וכן הורשה - אין חולק - על פי הדין הישראלי בהתאם לכללים המסדירים ביקורי עורכי דין במתקני מעצר ומאסר (אישור הממונה על העזרה  המשפטית מיום 17.7.06), והוא בעל רישיון של טוען שרעי לצורך ייצוג בבתי הדין השרעיים בישראל מיום 29.4.01 (אישור מנהל בתי הדין מיום 7.7.06). בית המשפט קמא ביכר את עמדת המשיב על פני עמדת הלשכה, וקבע כי עמד בדרישות סעיף 25(3) ועל כן זכאי הוא להירשם כמתמחה.

ב.        המשיב פנה ללשכת עורכי הדין עוד ב-2.7.00 וביקש להכיר בו כבעל השכלה משפטית גבוהה בהתאם לסעיף 25(3) לחוק; השכלה משפטית גבוהה הוא אחד משלושת התנאים להיעשות עורך דין (סעיף 24 לחוק). שני התנאים האחרים הם תקופת התמחות ועמידה בבחינות. סעיף 25 מציג אפשרויות אחדות להשכלה משפטית גבוהה, ובהן סעיף 25(2), הדן בבוגר לימודי משפט בחו"ל שהוכר על-ידי האוניברסיטה העברית. המשיב בחר במסלול סעיף 25(3), וביקש להירשם כמתמחה לפי סעיף 26(3) לחוק, שלגבי מועמד שנתקיימו בו תנאי סעיף 25(3), דורש אך הוכחת ידיעה מספיקה בשפה העברית; אלא שסעיף 37א לחוק, שנוסף בתשכ"ג (תיקון מס' 2 לאותה שנה), מחייב מי שנתקיימו בו תנאי סעיף 25(3) להיבחן בדיני מדינת ישראל פרט לבחינות מהן פוטר. עם זאת אציין כבר כאן, כי בינתיים עבר המשיב לאחר פסק הדין קמא, כעולה מאישור הלשכה מ-18.10.07, בחינות בדיני מדינת ישראל ובשפה העברית, בסך הכל 9 בחינות, בציונים טובים.

ג.        (1) ועדת ההתמחות הארצית דחתה ביום 18.12.00 את בקשת העותר להירשם כמתמחה, בנימוק כי "עבודתך בשטחי הרשות אינה יכולה להיחשב כעבודה 'בחו"ל' לעניין סעיף 25(3) לחוק... המלצה זו אושרה על-ידי הועד המרכזי בישיבתו מיום 13.2.01".

           (2) ב-22.1.03 פנתה לשכת עורכי הדין אל היועץ המשפטי למשרד החוץ בשאלה אם נחשבים שטחי הרשות הפלסטינית לחוץ-לארץ לעניין החוק, ותשובתו, שנתבססה על הסכם הביניים מ-1995 ועל ההסמכות לרשות  להענקת רישיון עורך דין (נספח III  סעיף 23(2)(ג) להסכם): "לנוכח מצב זה, נראה, לפחות מבחינה תיאורטית, כי המדובר במערכת נפרדת ועצמאית מהמערכת הישראלית... ככל שהמדובר בפעולות של 'הסמכת' עורכי דין ו'שימוש' כעורך דין, מאז אותו המועד, המצב אכן כאילו המדובר בחו"ל, בדומה למצב במצרים ובירדן". היועץ המשפטי למשרד החוץ אמנם הוסיף, כי באמרו "תיאורטית" כוונתו לכך שבפועל יש חוסר בהירות ביחס לתפקוד המעשי של המערכות המשפטיות ברש"פ ולפעילות התקינה של הגורמים השיפוטיים שם. על כן יש לתהות באשר להתקיימות בפועל של דרישת ה"שימוש" בעורך דין (לפי סעיפים 25(3) ו-38(א) לחוק).

           (3) ב-9.6.04, לאחר שהופיע המשיב בפני ועדת ההתמחות של הלשכה, נכתב לו על-ידי סמנכ"ל הלשכה, כי על פי חוות דעת היועץ המשפטי למשרד החוץ וכן על פי פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 9477/96 חג'אזי נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם) (השופט כתארו אז - מצא), הריהו לא רק תושב ישראל נושא תעודת זהות ישראלית אלא גם אזרח (יצוין כאן כי היתה זו שגיאה; אין המשיב בעל אזרחות ישראלית): "...כפי שקבע בית המשפט העליון בפסק דין חג'אזי, אין הוא מבחינת זר שבא להשתקע בישראל ויש להקל עליו את חבלי קליטתו". לכן נדרש מהמשיב, על פי החלטת הועד המרכזי של הלשכה, אישור האוניברסיטה העברית לפי סעיף 25(2) לחוק.

           (4) המשיב שב ופנה ללשכה ביום 7.2.06, ועורר שוב את עניינו. ביום 6.4.06 נענה על-ידי הלשכה, כי בהיעדר שינוי נסיבות לא ראתה ועדת ההתמחות לשוב ולדון בו.

           (5) על כן עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מינהליים. המשיב סבר, כי הואיל והוא משמש כעורך דין ברשות הפלסטינית מתקיים בו סעיף 25(3) לחוק שכן שטחי הרשות נחשבים כחו"ל; אם לא כן, תהא זו הפליה לרעה של ערבים. עוד הטעים המשיב, כי ברצונו לעמוד בדיני מדינת ישראל ובמבחני ההסמכה.

           (6) טענת הלשכה בפני בית המשפט קמא - העתידה לחזור גם בפנינו - היתה כי יש לקרוא בצוותא חדא את הסעיפים 25, 35 ו-38 לחוק - שעניינם הקלה לעולה חדש, וסעיף 38(א) מדבר במפורש על הקלה למי שהחל בהתמחות 10 שנים "מיום עלייתו ארצה", וכך גם פסק הדין חג'אזי. הלשכה ראתה פרשנות זאת כחלק מחובתה לשמירת רמה נאותה של המקצוע; כן נטען לשיהוי, משלא הוגש על-ידי המשיב בשעתו ערעור לבית משפט זה (על פי הדין כנתינתו אז מבחינת סמכות הערעור).

ד.        (1) בית המשפט קמא דחה את טענת השיהוי. בנמקו כי יש לבחון שאלה זו בהתאם לנסיבות, וכי משנפלה - על פי מסקנתו - טעות מהותית, יש מקום להידרש לטענות לגופן. לשיטת בית המשפט, למקרא הוראת סעיף 25(3) כפשוטה, משהוסמך המשיב בחו"ל (שטחי הרש"פ) לעורך דין ושימש למעלה משנתיים עורך דין, יש לראות את המשיב כ"בעל השכלה משפטית גבוהה" כנדרש בסעיף 24 לחוק. נפסק כי עמדת הלשכה מוסיפה במהותה תנאי לסעיף 25(3), קרי, כי על המועמד להיות גם מי ש"הגיע מחו"ל במטרה להשתקע בישראל", ואין לתנאי זה זכר בחוק. בית המשפט סבר גם, כי סעיף 25 וסעיף 38 עוסקים בעניינים שונים - רישום להתמחות לעומת פטור מבחינות התמחות, ופסק דין חג'אזי עסק בשני.

           (2) בית המשפט ציין, כי מטענות הלשכה עולה כי ראתה קושי באשר לרמה המקצועית של לימודי המשפטים של המשיב לרמת התמחותו. אך לעניין זה היה עליה, כך נפסק, להתמודד עם הדברים לפי סעיף 27 לחוק, הקובע כי ניתן לא לרשום פלוני כמתמחה (לאחר שימוע) חרף כשירותו לרישום להתמחות לפי סעיף 26, "אם נתגלו עובדות שלאורן סברה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין", ובכך ניתנת האפשרות לשמור על רמת המקצוע.

הטענות בערעור

ה.        (1) בערעור נטען, ראשית, כי העתירה הוגשה בשיהוי - אחד עשר חודש תחת ארבעים וחמישה יום מעת שקיבל המשיב ב-14.4.06 את ההודעה על ההחלטה (תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים ((סדרי דין), תשס"א-2000), ולא הוגשה בקשה להארכת מועד. לא חל כל שינוי אל מול החלטת העבר, מ-9.6.04, שאז ניתן היה לערער לבית משפט זה תוך שלושים יום; על אותה החלטה לא הוגש ערעור והיא נעשתה חלוטה, ועוד לפניה כך, בהחלטה מ-15.2.01. לא היה ראוי, כך נטען, להתערב בהחלטת המערערת שלא לשוב ולדון בנושא בשלישית.

           (2) אשר לפרשנות הוראות סעיף 25(3), נטען כי המלים "מי שהוסמך בחו"ל לעריכת דין ושימש בחו"ל שנתיים עורך דין" מופיעות בדומה בסעיף 35(ב) וסעיף 38 (א) לחוק (באחרון - 5 שנים) - ויש ליתן פרשנות זהה להוראות הללו. בבג"צ חג'אזי פורשו המלים לפי תכלית החוק, קרי, להקל על עו"ד הבא לישראל את תנאי קליטתו - אך לא על מי שאינו בבחינת זר הבא להשתקע, והמשיב נולד וחי קבע בירושלים, ואינו זר הבא להשתקע.

           (3) מטעם המשיב נטען, כי פסק הדין קמא צודק, ואין מקום לפרשנות "מוטעית, מפלה, בלתי סבירה ומנוגדת ללשון החוק". באשר לשיהוי נטען, כי בית המשפט קמא שקל ודחה טענה זו בשל טעות מהותית של המערערת. נטען כי המשיב עונה על תנאי האכשרה שבסעיף 25(3) לחוק לענין "השכלה משפטית גבוהה", ותנאי "עלייתו ארצה" שבסעיף 38(א) אינו חל בסעיף 25(3). המשיב עבד כעורך דין, מוכר בישראל כטוען שרעי ומוכר כעו"ד לעניין ביקור במתקני כליאה, כחבר לשכת עורכי הדין במועצה הפלסטינאית, ואף עבר בציונים טובים בחינות בדיני מדינת ישראל; אין בסעיף 25 תנאי של היות המועמד תושב חו"ל. נטען גם כי יש בעמדת המערערת אפליה כלפי מי שאינם עולים ועבדו כעורכי דין במדינת חוץ כלשהי, לשיטת המשיב יש להבחין בין סעיף 25 לסעיף 38, ואין זהות בין ההוראות הללו: סעיף 25(3) אינו עוסק ב"עולה".

           (4) בפנינו טען בא-כוח המערערת, כי המדובר ברמת המקצוע, ובאפשרות לכניסה להיכל המשפט בלא השכלה גבוהה; איננו יודעים מה דרישות הרשות הפלסטינית להסמכה לעריכת הדין; ויהודי אינו יכול להופיע בבית משפט פלסטינאי. לא היתה מניעה כי המשיב ישלים לימודיו בכמה מקצועות כפי שהוצע לו על ידי האוניברסיטה העברית, ומטרתו היא איפוא התחמקות מעניין ההשכלה הגבוהה, מה גם שלימודי המשיב מלכתחילה היו בהתכתבות. ככל אדם החי בישראל, עליו לקיים לימודים רגילים; אין הסעיף מכוון למי שגר בירושלים. נוסע מדי בוקר לרמאללה ואחר כך טוען כי הוא עורך דין זר ששימש כעורך דין בחו"ל ובכך מתחמק מהשכלה גבוהה. כל אחת מנקודות הכניסה לחברות ללשכת עורכי הדין מכוסות על-ידי סעיפים 25, 35 ו-38, שהלשון בהם זהה; כולם מתייחסים לאותו אדם עצמו העולה ארצה. המונח  "עלייתו ארצה" פורש בפסק הדין חיג'אזי כנוגע למי שאינו ישראלי שבא מחו"ל להשתקע בארץ, לאו דווקא מכוח שבות. עוד חזר עו"ד ד"ר עליאש לעניין השיהוי, בטענה כי הנושא דנא נדון לעמקו פעמיים בלשכה ב-2000 וב-2004, ולא נוסף כל חומר חדש ולא הוגשו ערעורים.

           (5) בא-כוח המשיב טען כי אין מקום להכשיר הפליה, ואין לפגוע בזכויות בסיסיות של פרנסה. לשיטתו, גם עצם העמידה בבחינות הלשכה מצביעה על רמתו של המשיב. לשון החוק - כך לדבריו - ברורה, ואם כן אין לבוא ולהרהר אחרי פשוטה.

הכרעה