בלזר ואח' נ' ועדת האתיקה של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה

1.בפניי ערעורם של המערער מס' 1, עורך הדין שרגא בלזר (להלן: "המערער") והמערערת מס' 2, עורכת הדין נאוה טמיר (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 37/17, במסגרתו נדחה ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: "בית הדין המחוזי") בתיק ב"פ 44/15.

2.ביום 9.1.1990 ערכה גב' א' ג' ז"ל (להלן: "המנוחה"), אלמנה ללא ילדים, צוואה ובה ציוותה להוריש את כל רכושה לאחיה ולבנו (להלן: "הצוואה הראשונה"). צוואה זו הופקדה בבית המשפט המחוזי.

3.ביום 1.3.2007 הגיעה המנוחה, בהיותה בת 85, למשרדו של המערער לצורך עריכת צוואה חדשה. המערערת, שהייתה עורכת דין שכירה במשרדו, ערכה למנוחה צוואה שביטלה את הצוואה הראשונה (להלן: "הצוואה השנייה"). במסגרת הצוואה השנייה הורישה המנוחה שליש מרכושה לאחיה ובנו, שליש לגב' א' א' (להלן: "גב' א'") ושליש לגב' ס' בלזר – רעייתו של המערער. צוואה זו לא הופקדה בבית המשפט ולא ניתנה בה הוראה למינוי מנהל עיזבון. המערערת ועובדת אחרת במשרדו של המערער חתמו על הצוואה החדשה כעדים.

4.ביום 20.12.2008 הלכה המנוחה לעולמה. סמוך לאחר פטירתה הגיש המערער בשם גב' א' בקשה לקיום הצוואה השנייה (ת"ע 10022-05-09). אחיינה של המנוחה (להלן: "המתלונן") הגיש התנגדות לבקשה זו (ת"ע 10036-05-09) (פסק הדין שניתן בשני התיקים הנ"ל יכונה להלן: "פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה" או "פסק הדין האזרחי").

פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה

5.בפסק דין מיום 13.7.2011 דחה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופט בן ציון ברגר) את הבקשה לקיום הצוואה השנייה והורה על ביטולה. כמו כן, הורה בית המשפט לענייני משפחה על קיום צוואת המנוחה מיום 9.1.1990.

6.בפסק דינו מנה בית המשפט לענייני המשפחה את העובדות הבאות כעובדות שאינן שנויות במחלוקת: צוואת המנוחה השנייה נערכה ביום 1.3.2007 כשהמנוחה בת 85 שנים, חולה במחלת סרטן, חודשים ספורים לאחר שהמנוחה השתחררה מאשפוז ממושך של מספר שבועות בבית חולים כתוצאה לניתוח ומספר ימים בטרם אשפוז נוסף לצורך ניתוח הוצאת גידול בריאה; המנוחה סבלה מליקוי ראיה; המנוחה התגוררה עם עובדת זרה (המטפלת ל') ממועד שיחרורה מבית חולים ביום 13.11.2006; המנוחה הייתה אלמנה ללא ילדים; משפחתה היחידה של המנוחה הייתה אחיה ובנו שהתגוררו באוסטרליה; א' התלוותה למנוחה לכל הביקורים אצל הרופאים וכן לאשפוזים בבית החולים, רכשה עבורה תרופות ובישלה עבורה מעת לעת; רעיית המערער דאגה לכל צרכיה של המנוחה, בחרה עבורה את הרופאים המטפלים, דאגה להעסקת העובדת הזרה ולסיכום תנאי העסקתה, לפיקוח עליה ולתשלום שכרה; הצוואה השנייה נערכה במשרדו של המערער על ידי המערערת; העדים לצוואה השנייה היו המערערת ועובדת נוספת של המערער; טרם עריכת הצוואה ומיד לאחר שחרורה של המערערת מאשפוז ביום 13.11.2006 חתמה המנוחה על יפוי כוח נוטוריוני המייפה את כוחם של המערער, רעייתו ובנם לפעול בשמה ובמקומה.

7.בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כדלהלן: צוואת המנוחה השנייה נערכה בהיותה תחת השפחה בלתי הוגנת במצב פיזי ירוד ושעה שתלויה תלות מקיפה ויסודית ברעיית המערער ובא' אשר דאגו לכלל ענייניה; המנוחה הייתה עצמאית לגמרי וטיפלה בכל ענייניה עד לאישפוז בחודש 10/2006 ממנו יצאה אדם מפוחד, תלותי ומוגבל. לאחר אשפוז זה המנוחה נזקקה לסיוע בניידות, לעזרה מלאה בפעילות היומיומית, מצבה הנפשי אופיין ברגישות יתר והיא סבלה מקשיי ראיה בשתי העיניים ולא ניתן היה לשחררה לביתה ללא מטפלת אשר תסייע לה; אחרי אשפוז זה הייתה המנוחה שרויה בבדידות ובמצוקה ויכלה לפנות רק לא' ולרעיית המערער לסיוע ועזרה; מגבלות הראייה מהן סבלה המנוחה הגיעו עד כדי עיוורון כהגדרתו בחוק, במועד עריכת הצוואה. מגבלה זו לא אפשרה למנוחה לקרוא מסמכים; בזמן עריכת הצוואה המנוחה הייתה תלויה בגב' א' וברעיית המערער; בזמן עריכת הצוואה שלטה רעיית המערער במנוחה בצורה מלאה בניגוד לרצונה של האחרונה.

8.בית המשפט לענייני משפחה קבע כי נסיבות עריכת הצוואה ומקום עריכתה מובילים למסקנה כי נערכה בזמן שהמנוחה הייתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד א' ורעיית המערער. הצוואה נערכה על ידי המערערת, עורכת דין שכירה במשרדו של המערער. בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל את הגרסה לפיה המנוחה הגיעה למשרדו של המערער, המצוי בקומה שלישית, הלכה לחדרה של המערערת, התיישבה וחתמה על הצוואה ויצאה מהמשרד בכוחות עצמה מבלי שקיבלה עזרה מצד כלשהו.