ויסולי נ' ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד במחוז חיפה

המערער הורשע הן בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (במסגרת בפ 101/14) והן בבית הדין הארצי למשמעת של לשכת עורכי הדין (במסגרת בד"א 11/18), בעבירה על כללים 22(א) ו-22(ג) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986. נקבע כי המערער עבר על האיסור להקליט שיחה עם עורך דין אחר ללא ידיעתו וכן עבר על האיסור לעשות שימוש באותה הקלטה.

המערער אינו משלים עם שתי ההכרעות הקודמות והוא ניסה לתקוף את דבר הרשעתו גם במסגרת ערעור זה. כפי שיובהר להלן לא מצאתי לקבל את ערעורו.

כתב הקובלנה במסגרת - בפ 101/14:

1. כנגד המערער הוגשה קובלנה בה נטען, כי ביום 4.11.13 הוא השתתף בפגישת עבודה אשר בה נכח גם יועמ"ש מחוז ירושלים במשטרת ישראל, עו"ד מיכאל פרנקנבורג (להלן: "המתלונן") ואחרים. נטען כי המערער הקליט את תוכן הפגישה, לרבות שיחה עם המתלונן, ללא ידיעתו או הסכמתו של המתלונן. מספר ימים לאחר מכן, ביום 11.11.13, במהלך דיון בת"א 16009-03-11 בבית משפט השלום בירושלים, הגיש המערער את הקלטת אותה שיחה ותמלול שלה וזאת במהלך עדות של העד אבי ביטון, אשר נכח אף הוא בפגישה מיום 4.11.13. עוד נטען בקובלנה כי בהמשך חודש נובמבר 2013 אף הועבר עותק מהקלטת לידי עיתונאית "מקור ראשון" ועקב כך פורסמה באותו עיתון כתבה ביום 15.11.13, בה צוטטו משפטים שנאמרו על ידי המתלונן באותה פגישה מיום 4.11.13. גם בכתבה מיום 22.11.13 צוטטו חילופי דברים מאותה פגישה. נטען כי במעשיו אלה הקליט המערער שיחתו עם עו"ד אחר, ללא ידיעתו של עוה"ד האחר, ובהמשך לכך אף עשה שימוש בהקלטה במסגרת הליך משפטי תוך התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. למערער יוחסו עבירות של הקלטה אסורה של עורך דין וזאת לפי כלל 22(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), בצירוף סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה"); שימוש בהקלטה אסורה של עורך דין וזאת לפי כלל 22(ג) לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(1) לחוק הלשכה; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

    

   הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה:

2. לאחר שבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: "ביה"ד המחוזי") שמע את הראיות ואת טענות הצדדים, ניתנה הכרעת דינו ביום 19.6.17 בתיק בפ 101/14 (עו"ד פ' בית הלחמי - אב"ד, עו"ד מ' מזור מור - חב"ד, ועו"ד מ' אבו עסבה - חב"ד). המערער לא חלק שם על כך שהוא ביצע הקלטה ובחקירתו גם הודה שנעשה שימוש בהקלטה בבית המשפט. עם זאת העלה המערער מספר טענות עובדתיות. בכלל זה טען כי השתתפותו בפגישה לא הייתה בכובעו כעורך דין, המתלונן לא היה אמור להיות בפגישה וזו לא נועדה לצורך הדיון בבית משפט השלום בירושלים אשר בו הוגשה ההקלטה. מהכרעת ביה"ד המחוזי עולה כי באותה פגישה נכחו למירב שישה אנשים, כלומר ארבעה אנשים נוספים מעבר לשני עורכי הדין (המערער והמתלונן). נדחתה טענת המערער כי הוא לא הופיע לפגישה בכובעו כעורך דין, אלא בכובעו כיו"ר המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש (להלן: "המטה המשותף"). בין השאר נאמר, כי המערער חתם על התכתובת לפני הפגישה כעורך דין, רשם את כתובת משרדו והציג עצמו בתחילת הפגישה כעורך דין. כמו כן - הפגישה עסקה במטריה משפטית, במהלך הפגישה אף ציין המתלונן כי אין מקום למעין חקירה נגדית והוזכר התיק בבית משפט השלום, אשר נדון מספר ימים לאחר מכן. בתחילת הפגישה צוין שהמערער הוא עורך דין וכן צוין שהמתלונן הוא היועץ המשפטי מטעם המשטרה וממילא הוא מייצג אותה. ביה"ד המחוזי ציין עוד כי עניינו של מר יהודה גליק, אשר היה התובע בתיק בבית משפט השלום בירושלים, עלה בכל הזדמנות בישיבה ולא מפתיע הוא שיומיים לאחר מכן המערער הביא את ההקלטה כראיה שם. כדי למנוע טענה שהמערער ניסה להשפיע על עד שנכח בישיבה מיום 4.11.13, אמר המערער בעת הדיון בתביעה בבית משפט השלום בירושלים, כי המתלונן גם הוא נכח בפגישה והנחתו הייתה כי המערער הוא עורך הדין של אותו עד.

   בהתאם להכרעת ביה"ד המחוזי לא רק שהמערער נכח כאמור בפגישה בכובעו כעו"ד, אלא התקבל רושם - "כי הפגישה לא הייתה תמימה בכל הנוגע לתביעה של יהודה גליק בבית משפט השלום בירושלים" (בעניין זה ר' ס' 41-37 להכרעת הדין בביה"ד המחוזי). נדחתה גם טענת המערער כי המתלונן ידע שהשיחה מוקלטת. בין שאר ההנמקות אשר תמכו בכך צוין כי המערער העיד בפני ביה"ד המחוזי ו- "עדותו השאירה רושם מהימן מאוד, התרשמנו מכך שהנילון לא ידע על ההקלטה ואכן הופתע ונפגע באופן אישי מכך שהוקלט" (ר' ס' 43 להכרעת הדין). עוד נדחתה הטענה שהשיחה הוקלטה גם על ידי המשטרה (ר', שם, ס' 43). ביה"ד המחוזי קיבל את הטענה העובדתית שהשיחה הוקלטה על ידי מי שהיה בפגישה ביחד עם המערער, מר אלימלך אלבוים, אשר אינו עורך דין. על אף זאת, נמצא להרשיע את המערער, כאשר ביה"ד המחוזי קבע שלא די בנוכחות אדם נוסף המקליט את השיחה כדי לאפשר לעורך דין להקליט שיחה עם עורך דין אחר, ללא שהוא מיידע אותו. בהקשר זה הודגש שעורך דין יודע כיצד למשוך את הצד השני לשיחה בלשונו ולבצע מעין חקירה נגדית ואין לאפשר זאת כאשר הצד השני אינו יודע על דבר ההקלטה. אם תתקבל הטענה שניתן להקליט בשים לב לעובדה שעלה כי אדם נוסף, שאינו עורך דין, הקליט את השיחה, יפתח בכך פתח אשר יגרום לכל עורך דין לחשוב עשר פעמים מי הנוכחים בפגישות עמו, "האם קיומו של אדם נוסף בפגישה מהווה פתח אשר יאפשר לעורך הדין להקליט אותו וייווצר מצב בו התרת רסן זו תוביל לפגיעה במקצוע עריכת הדין ותימנע מעורכי הדין לבצע נאמנה את תפקידם מחשש כי חברם למקצוע ו/או מי מטעמו מקליט שיחות פנימיות בין עורכי הדין, שהרי למניעת מצב כזה חוקק כלל זה מלכתחילה" (ר', שם, ס' 45). הודגש כי לפי כלל 22(א) עצם ביצוע ההקלטה מהווה עבירה, גם אם לא נעשה בה שימוש ואין ספק שעבירה זו התגבשה. באשר לכלל 22(ג), הוכח כי נעשה שימוש בהקלטה בבית המשפט והדבר מהווה עבירה.

   ביה"ד המחוזי קבע עם זאת כי לא הוכח שהמערער הוא שהעביר את ההקלטה לעיתונאי. העיתונאי יכול היה להוציא את החומר מנט המשפט לאחר שהתמליל התקבל שם בתביעה האזרחית וכן ייתכן וקיבל את החומר ממר אלבוים. בנסיבות אלה, לא הורשע המערער ביחס לעניין זה.

   בסופם של דברים, נקבע שהמערער ביצע את ההקלטה ללא ידיעת המתלונן ולאחר מכן השתמש בהקלטה בבית המשפט, כאשר ההקלטה בוצעה בעת שהמערער שימש בכובעו כעורך דין. נקבע שהדבר מהווה גם התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ולפיכך הורשע המערער בסעיפים אשר בכתב הקובלנה.

    

   גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי:

3. גזר הדין של אותו המותב בבפ 101/14 - ניתן ביום 20.12.17. במסגרת גזה"ד הוטל על המערער עונש של השעיה על תנאי למשך שלושה חודשים, התנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שנה עבירות בניגוד לכללים 22(א) ו-22(ג) לכללי האתיקה (בגזר הדין נכתב ככל הנראה בטעות סעיף 21(ג)), ו/או עבירה בניגוד לסעיפים 61(1) ו-61(3) לחוק הלשכה. עוד נקבע כי על המערער לשלם את הוצאות הלשכה בסך 3,000 ₪.