ויסולי נ' ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד במחוז חיפה

המערער הורשע הן בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (במסגרת בפ 101/14) והן בבית הדין הארצי למשמעת של לשכת עורכי הדין (במסגרת בד"א 11/18), בעבירה על כללים 22(א) ו-22(ג) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986. נקבע כי המערער עבר על האיסור להקליט שיחה עם עורך דין אחר ללא ידיעתו וכן עבר על האיסור לעשות שימוש באותה הקלטה.

המערער אינו משלים עם שתי ההכרעות הקודמות והוא ניסה לתקוף את דבר הרשעתו גם במסגרת ערעור זה. כפי שיובהר להלן לא מצאתי לקבל את ערעורו.

כתב הקובלנה במסגרת - בפ 101/14:

1. כנגד המערער הוגשה קובלנה בה נטען, כי ביום 4.11.13 הוא השתתף בפגישת עבודה אשר בה נכח גם יועמ"ש מחוז ירושלים במשטרת ישראל, עו"ד מיכאל פרנקנבורג (להלן: "המתלונן") ואחרים. נטען כי המערער הקליט את תוכן הפגישה, לרבות שיחה עם המתלונן, ללא ידיעתו או הסכמתו של המתלונן. מספר ימים לאחר מכן, ביום 11.11.13, במהלך דיון בת"א 16009-03-11 בבית משפט השלום בירושלים, הגיש המערער את הקלטת אותה שיחה ותמלול שלה וזאת במהלך עדות של העד אבי ביטון, אשר נכח אף הוא בפגישה מיום 4.11.13. עוד נטען בקובלנה כי בהמשך חודש נובמבר 2013 אף הועבר עותק מהקלטת לידי עיתונאית "מקור ראשון" ועקב כך פורסמה באותו עיתון כתבה ביום 15.11.13, בה צוטטו משפטים שנאמרו על ידי המתלונן באותה פגישה מיום 4.11.13. גם בכתבה מיום 22.11.13 צוטטו חילופי דברים מאותה פגישה. נטען כי במעשיו אלה הקליט המערער שיחתו עם עו"ד אחר, ללא ידיעתו של עוה"ד האחר, ובהמשך לכך אף עשה שימוש בהקלטה במסגרת הליך משפטי תוך התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. למערער יוחסו עבירות של הקלטה אסורה של עורך דין וזאת לפי כלל 22(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), בצירוף סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה"); שימוש בהקלטה אסורה של עורך דין וזאת לפי כלל 22(ג) לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(1) לחוק הלשכה; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

    

   הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה:

2. לאחר שבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: "ביה"ד המחוזי") שמע את הראיות ואת טענות הצדדים, ניתנה הכרעת דינו ביום 19.6.17 בתיק בפ 101/14 (עו"ד פ' בית הלחמי - אב"ד, עו"ד מ' מזור מור - חב"ד, ועו"ד מ' אבו עסבה - חב"ד). המערער לא חלק שם על כך שהוא ביצע הקלטה ובחקירתו גם הודה שנעשה שימוש בהקלטה בבית המשפט. עם זאת העלה המערער מספר טענות עובדתיות. בכלל זה טען כי השתתפותו בפגישה לא הייתה בכובעו כעורך דין, המתלונן לא היה אמור להיות בפגישה וזו לא נועדה לצורך הדיון בבית משפט השלום בירושלים אשר בו הוגשה ההקלטה. מהכרעת ביה"ד המחוזי עולה כי באותה פגישה נכחו למירב שישה אנשים, כלומר ארבעה אנשים נוספים מעבר לשני עורכי הדין (המערער והמתלונן). נדחתה טענת המערער כי הוא לא הופיע לפגישה בכובעו כעורך דין, אלא בכובעו כיו"ר המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש (להלן: "המטה המשותף"). בין השאר נאמר, כי המערער חתם על התכתובת לפני הפגישה כעורך דין, רשם את כתובת משרדו והציג עצמו בתחילת הפגישה כעורך דין. כמו כן - הפגישה עסקה במטריה משפטית, במהלך הפגישה אף ציין המתלונן כי אין מקום למעין חקירה נגדית והוזכר התיק בבית משפט השלום, אשר נדון מספר ימים לאחר מכן. בתחילת הפגישה צוין שהמערער הוא עורך דין וכן צוין שהמתלונן הוא היועץ המשפטי מטעם המשטרה וממילא הוא מייצג אותה. ביה"ד המחוזי ציין עוד כי עניינו של מר יהודה גליק, אשר היה התובע בתיק בבית משפט השלום בירושלים, עלה בכל הזדמנות בישיבה ולא מפתיע הוא שיומיים לאחר מכן המערער הביא את ההקלטה כראיה שם. כדי למנוע טענה שהמערער ניסה להשפיע על עד שנכח בישיבה מיום 4.11.13, אמר המערער בעת הדיון בתביעה בבית משפט השלום בירושלים, כי המתלונן גם הוא נכח בפגישה והנחתו הייתה כי המערער הוא עורך הדין של אותו עד.

   בהתאם להכרעת ביה"ד המחוזי לא רק שהמערער נכח כאמור בפגישה בכובעו כעו"ד, אלא התקבל רושם - "כי הפגישה לא הייתה תמימה בכל הנוגע לתביעה של יהודה גליק בבית משפט השלום בירושלים" (בעניין זה ר' ס' 41-37 להכרעת הדין בביה"ד המחוזי). נדחתה גם טענת המערער כי המתלונן ידע שהשיחה מוקלטת. בין שאר ההנמקות אשר תמכו בכך צוין כי המערער העיד בפני ביה"ד המחוזי ו- "עדותו השאירה רושם מהימן מאוד, התרשמנו מכך שהנילון לא ידע על ההקלטה ואכן הופתע ונפגע באופן אישי מכך שהוקלט" (ר' ס' 43 להכרעת הדין). עוד נדחתה הטענה שהשיחה הוקלטה גם על ידי המשטרה (ר', שם, ס' 43). ביה"ד המחוזי קיבל את הטענה העובדתית שהשיחה הוקלטה על ידי מי שהיה בפגישה ביחד עם המערער, מר אלימלך אלבוים, אשר אינו עורך דין. על אף זאת, נמצא להרשיע את המערער, כאשר ביה"ד המחוזי קבע שלא די בנוכחות אדם נוסף המקליט את השיחה כדי לאפשר לעורך דין להקליט שיחה עם עורך דין אחר, ללא שהוא מיידע אותו. בהקשר זה הודגש שעורך דין יודע כיצד למשוך את הצד השני לשיחה בלשונו ולבצע מעין חקירה נגדית ואין לאפשר זאת כאשר הצד השני אינו יודע על דבר ההקלטה. אם תתקבל הטענה שניתן להקליט בשים לב לעובדה שעלה כי אדם נוסף, שאינו עורך דין, הקליט את השיחה, יפתח בכך פתח אשר יגרום לכל עורך דין לחשוב עשר פעמים מי הנוכחים בפגישות עמו, "האם קיומו של אדם נוסף בפגישה מהווה פתח אשר יאפשר לעורך הדין להקליט אותו וייווצר מצב בו התרת רסן זו תוביל לפגיעה במקצוע עריכת הדין ותימנע מעורכי הדין לבצע נאמנה את תפקידם מחשש כי חברם למקצוע ו/או מי מטעמו מקליט שיחות פנימיות בין עורכי הדין, שהרי למניעת מצב כזה חוקק כלל זה מלכתחילה" (ר', שם, ס' 45). הודגש כי לפי כלל 22(א) עצם ביצוע ההקלטה מהווה עבירה, גם אם לא נעשה בה שימוש ואין ספק שעבירה זו התגבשה. באשר לכלל 22(ג), הוכח כי נעשה שימוש בהקלטה בבית המשפט והדבר מהווה עבירה.

   ביה"ד המחוזי קבע עם זאת כי לא הוכח שהמערער הוא שהעביר את ההקלטה לעיתונאי. העיתונאי יכול היה להוציא את החומר מנט המשפט לאחר שהתמליל התקבל שם בתביעה האזרחית וכן ייתכן וקיבל את החומר ממר אלבוים. בנסיבות אלה, לא הורשע המערער ביחס לעניין זה.

   בסופם של דברים, נקבע שהמערער ביצע את ההקלטה ללא ידיעת המתלונן ולאחר מכן השתמש בהקלטה בבית המשפט, כאשר ההקלטה בוצעה בעת שהמערער שימש בכובעו כעורך דין. נקבע שהדבר מהווה גם התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ולפיכך הורשע המערער בסעיפים אשר בכתב הקובלנה.

    

   גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי:

3. גזר הדין של אותו המותב בבפ 101/14 - ניתן ביום 20.12.17. במסגרת גזה"ד הוטל על המערער עונש של השעיה על תנאי למשך שלושה חודשים, התנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שנה עבירות בניגוד לכללים 22(א) ו-22(ג) לכללי האתיקה (בגזר הדין נכתב ככל הנראה בטעות סעיף 21(ג)), ו/או עבירה בניגוד לסעיפים 61(1) ו-61(3) לחוק הלשכה. עוד נקבע כי על המערער לשלם את הוצאות הלשכה בסך 3,000 ₪.

    

   פסק הדין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין:

4. המערער לא השלים עם הרשעתו ולפיכך הגיש ערעור לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "ביה"ד הארצי"). הערעור סומן בד"א 11/18. ביה"ד הארצי דחה את הערעור במרביתו, לא התערב בקביעות העובדתיות שניתנו בביה"ד המחוזי ומצא בסופו של יום, לבטל רק את ההרשעה מעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה. פסה"ד ניתן ע"י עו"ד ט' קולסקי - אב"ד, עו"ד ב' לבנטל - חב"ד ועו"ד א' שריק - חב"ד.

    

5. בית הדין הארצי בחן מספר שאלות בבואו לקבוע האם המערער הורשע כדין:

   "ראשית, האם המערער ישב בישיבה שהוקלטה על ידו בכובעו כעו"ד, בנוכחות עו"ד אחר (יועמ"ש מחוז ירושלים של המשטרה); שנית, האם הפגישה עסקה ב"עניינים משפטיים"; שלישית, האם הישיבה רבת המשתתפים שהוקלטה היא כזו שעולה כדי "שיחה עם עו"ד אחר" כלשון כלל 22 אם לאו; רביעית, האם רשאי היה המערער להסתמך על ידיעה מכללא כי השיחה מוקלטת; חמישית, האם נועדה ההקלטה להגן על עניינו האישי של המערער; ואחרון בראי טענות אלה, האם המערער זכאי היה ליהנות מפרשנות מקלה ומצמצמת של כלל 22 ביחס לכך".

    

   (ר' סעיף 16 לפסק הדין, ההדגשות במקור).

   באופן כללי יאמר כי עמדת המערער במחלוקות אלה, לא התקבלה.

   גם ביה"ד הארצי אישר את הקביעה שהמערער השתתף בישיבה בכובעו כעורך דין ולא רק בכובעו כיו"ר הנהלת המטה המשותף. עוד אושרה הקביעה שהישיבה עסקה גם בעניינים משפטיים. בית הדין הארצי ציין כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד שהמערער - "פעל גם פעל בכובעו כעו"ד והשיחה כולל דו שיח ארוך עם המתלונן עסקה בסוגיות משפטיות ובהן... על רקע מצב עובדתי זה לא ברור כיצד יכולה להתקבל טענה כי המערער לא פעל כעו"ד במהלך הפגישה - ועל כן בדין מצא ביה"ד קמא, לקבוע עובדתית כפי שקבע." (ר' סעיף 21 לפסה"ד בביה"ד הארצי).

   עוד נדחתה טענת המערער כי איסור ההקלטה אינו חל על ישיבה רבת משתתפים, זאת בשים לב להוראת הדין והתכלית. נקבע כי אין במניין הנוכחים בפגישה או בעובדה כי מדובר בפגישה רבת משתתפים כדי לשנות את הוראת החוק, ואין בה כדי לפטור את עורך הדין המקליט מחובת ההודעה. הודגש כי כל שהיה על המערער לעשות הוא להודיע כי הוא מקליט את הישיבה ובזאת היה פטור מההליך כולו. טענת המערער כי אין מקום לקבל הקובלנה מאחר ולמתלונן הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית כי הדיון מוקלט – נדחתה אף היא. בית הדין הארצי ציין, בין השאר, את העובדה שביה"ד המחוזי דחה את הטענה שהייתה ידיעה שכזו במקרה הנדון. בית הדין הארצי הוסיף כי מכל מקום לטעמו גם אין לקבל את הטענה, שמהווה ניסיון להכשיר הקלטה לא חוקית המבוצעת על ידי עורך דין. הודגש כי במקרה דנן, הקלטת שהוגשה לבית המשפט הייתה של אותה הקלטה שביצע המערער ולא אחר. הודגש כי בהתאם לכללים אסורה עצם הקלטת השיחה זאת אף מבלי שנעשה בה שימוש. נקבע כי לא ניתן בנסיבות להסתמך על "ידיעה מכללא" כפטור מחובת ההודעה הקבועה בכללים.

    

6. בין השאר נאמרו בפסק דינו של בית הדין הארצי הדברים הבאים:

   "...עו"ד מוקלט על ידי חברו ללשכה זכאי לדעת מראש כי דבריו מוקלטים, על כל המשתמע מכך. דומים הדברים למכתב ששוגר במסגרת הליכי משא ומתן "מבלי לפגוע בזכויות"...גם אז מנוע עו"ד לעשות בה שימוש במסגרת הליך משפטי ואין נפקא מינא האם היו מכותבים לאותו מכתב אם לאו. אין במניין הנוכחים בפגישה או העובדה לפיה מדובר בפגישה רבת משתתפים, כדי לשנות מצב הדברים ודומה כי למעשה טענה זו דומה לטענה כאילו יכול לקוחו של עוה"ד הנוכח בשיחה להקליטו ואז פטור עוה"ד גם אם ידע על דבר ההקלטה הפסולה כשלעצמה מכל וכל, בין אם נעשה בה שימוש כראיה ובין אם לאו. על עו"ד חלה חובת ידוע על דבר הקלטה בין אם מקליט הוא השיחה בעצמו ובין אם מוקלטת השיחה בעקיפין על ידי לקוחו כך היא דרך כלל וכך הדבר בעניינו. הוא הדין בקיומם של משתתפים נוספים בפגישה. אמת טענה זו לפיה אין מניעה להקליט שיחה "רבת משתתפים" נדמית בראשיתה כשובת לב אולם למעשה אין בה כדי לייתר חובה ההודעה החלה על עו"ד טרם יקליט חברו כמפורט בכלל 22. נוכחותם של משתתפים אחרים, בהם הדיוטות אשר יכלו לעשות כרצונם אינו מעלה ואינו מוריד, עוה"ד חב בחובות עודפות ביחסיהם זה כלפי זה. ובענייננו כל שהיה על המערער לעשות הוא להודיע ובזאת היה פטור מההליך כולו"

    

   (ר' סעיף 17 לפסה"ד בבית הדין הארצי, ההדגשה במקור).

   בית הדין חזר וקבע כי החובה החלה על עורכי הדין מכוח כלל 22 אינה חובה נוקשה וכל שנדרש הוא להודיע מראש לעורך-הדין המוקלט על דבר ההקלטה. זאת, הן כדי שידע הדובר כי הוא מוקלט והן כדי שידע שדבריו עלולים לשמש ראיה שתוצג בהליך משפטי.

   אושרה קביעת ביה"ד המחוזי כי איסור הקלטה של עו"ד נועד לאפשר לעורכי דין התנהלות פנויה ופתוחה ביותר לדבר בגילוי לב. מתן הודעה מאפשר לעורך הדין להחליט גם אם רצונו להשתתף בפגישה שתוכנה מוקלט. בנסיבות אלו, נותרה הרשעתו של המערער בעבירה לפי כלל 22 על כנה.

    

7. מנגד, זיכה בית הדין את המערער מעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק. נקבע כי די היה בהרשעה לפי כלל 22, מבלי להיזקק לעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. זאת גם משום שבית הדין התרשם כי הטענה נטענה בעלמא "כמעין... "תוספת נלווית" באופן "משתמע מאליו" (ר' סעיף 28 לפסק הדין). נקבע כי לא כל עבירה שנעברת על כלל מסוים גוררת אחריה גם את הצורך בהרשעה בסעיף הסל של עבירת התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, הגם שאין בכך כדי לגרוע מעצם המשמעות והחומרה של עבירה על הכלל מכוחו מורשע עורך הדין. הוער עוד כי במהלך הדיון אמר המערער כי בעתיד לא ינהג באופן דומה. מאמירה זו הסיק בית הדין כי המערער מכיר, דה פקטו, בתחולת הכלל, ואף מביע חרטה מסוימת.

    

8. ביחס לענישה שנקבעה על בסיס ההרשעה, נקבע כי זו סבירה נוכח מתחם הענישה האפשרי ואף לקולא (אלא שהמשיבה לא ערערה על העונש) וממילא אין מקום להתערב בו. צוין כי זמן הענישה חלף, קרי תקופת התנאי תמה. בית הדין הותיר את העונש על כנו, לבד מביטול העונש המותנה בגין עבירת הסל, ממנה זוכה המערער.

    

   הערעור דנן:

9. המערער אינו משלים אף עתה עם הרשעתו, לפיכך הגיש ערעור נוסף לבית משפט זה. חלק ניכר מטענותיו מתייחס למצע העובדתי אשר על בסיסו ניתנו פסקי הדין בשני בתי הדין הקודמים. מיותר להזכיר את ההלכה הידועה, על פיה אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאות אשר שמעו את העדים. לא מצאתי כי המקרה דנן נופל בגדר אחד מהחריגים המאפשרים התערבות שכזו. לפיכך, אין מקום גם לפירוט טענות הערעור בראש זה. בכלל זה - טענות באשר לכובע בו נכח המערער בפגישה, מהות הפגישה, היקף המשתתפים, טענה כאילו המשתתפים לא היו לקוחות של המערער או של המתלונן וטענת המערער כי המתלונן ידע שהשיחה מוקלטת, או לכל הפחות יש לייחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית.

   המערער טוען כי עת מדובר בפגישה "רבת משתתפים" לא היה מקום להרשעה. לדבריו, בתי הדין הרחיבו בפרשנות כלל 22 באופן שיפגע בעורכי הדין אשר מעתה יסולקו מכל פגישה, בכדי שיהא ניתן להקליט את תוכנה. נטען כי יהא בכך לגרום לפגיעה בנוהג אשר חל בעולם העסקי והציבורי. המערער טוען כי הייתה זאת חובתו למסור חברי הנהלת המטה המשותף, דו"ח מדויק על הדברים ולפיכך היה עליו להקליט את תוכן הפגישה. נטען כי מדובר בחובה שהיא חלק מחופש הביטוי, העיסוק וההתאגדות. נטען כי לא ניתן לשלול זכויות שכאלה, כמו גם זכויות של חירות מהפללה עצמית, זכות הגישה לערכאות וחופש התנועה, הדת והפולחן - וזאת ללא הסמכה ברורה בחוק ובאופן מידתי. נטען כי מדובר בפגיעה בחירות לאסוף ראיות למטרת הליכים משפטיים והדבר מהווה לא רק פגיעה בזכויות חוקתיות, אלא אף עלול להיחשב כשיבוש מהלכי משפט. לטענת המערער יש אפוא לפרש את כלל 22 בצמצום ולקבוע כי הוא לא חל על המקרה הנדון. כדי לתמוך טענותיו, מפנה המערער למקרים עובדתיים השונים מהמקרה הנדון, כמו הרצאה עם משתתפים רבים, אשר עורך דין רוצה להקליטה. עוד טען - "לא יעלה על הדעת שבהפגנה של 100 אלף איש, אם עורך דין אחד מקליט את ההפגנה, הוא יצטרך ללכת ולברר עם כל אחד, אתה עורך דין, אתה יודע שאני מקליט?" (ר' עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 30.6.19, ש' 9-8). לטעמו, בין מבחינה מהותית ובין מבחינה לשונית, יש לקבוע כי כלל 22 עוסק רק בשיחה בין שניים ולא כאשר נוכחים בה גם נוספים. המערער טען שכל יתר הנוכחים הסכימו להקלטה, חוץ מהמתלונן. לטענתו עורך דין פרנקנבורג הוא גם לא מי שהגיש את התלונה לוועדת האתיקה, כי אם מפקדו. המערער שב מספר פעמים על הטענה לפיה מדובר בפגיעה מובהקת בחופש הביטוי, עסקינן בניסיון לסתימת פיות ומניעת שיח ביקורתי על המשטרה. המערער טען עוד, כי לא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה.

    

10. המשיבה טוענת מנגד, כי דין הערעור להידחות על יסוד שתי ההכרעות הקודמות. המשיבה מפנה לקביעות העובדתיות של בתי הדין. במיוחד הודגש כי נוכחות המערער במקום הייתה כעורך דין, הוא השתתף בפגישה בכובע זה וכך הציג עצמו בכל הקשור לפגישה. הפגישה אף עסקה בנושאים משפטיים. זאת ועוד; בסמוך התקיימה ישיבת הוכחות בתיק בבית משפט השלום בירושלים, שם עשה המערער שימוש בהקלטה, בתיק בו ייצג את מר גליק. נטען כי לא דובר בפגישה בנושאים כלליים חסרי זיקה לאותה תביעה וקיים קשר הדוק בין הפגישה נשוא הקובלנה, לבין הדיון שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים. בהקשר זה מפנה המשיבה גם לכך שבמהלך הדיון העיר מספר פעמים המתלונן למערער כי אין לבצע הכנה לקראת חקירה נגדית של נצ"מ אבי ביטון (בעניין זה ר' תמלול הפגישה מיום 4.11.13, אשר צורף כ-נ/1 לתיק מוצגי המשיבה, ר' עמ' 11, 24 לתמליל). המשיבה מדגישה את ההלכה לפיה בתי הדין המשמעתיים הם שאמונים על קביעת גבול המותר והאסור לפי הכללים ועל בית המשפט לנהוג בריסון כאשר מוגש בפניו ערעור באשר לכך. הודגש כי אין מקום לטענה כאילו מדובר בשיחה רבת משתתפים. לא מדובר כאן בשתי קבוצות שבמקרה היו ביניהן גם עורכי דין, אלא דובר בפגישה של עורכי דין, אשר אליה הם הביאו גם את לקוחותיהם. בנוסף, הנוכחים בפגישה דנו במסגרתה בנושאים משפטיים, אשר להם השלכה ישירה על תובענה משפטית תלויה ועומדת. נטען כי אין מקום לטענות בדבר פגיעה בחופש הביטוי. לא רק שחופש הביטוי של עורכי דין אכן מוגבל לעיתים (עוה"ד מנועים מלהשתמש בכל שפה בה יבחרו), אלא גם אין כאן פגיעה, מאחר וכל מה שנדרש הוא למסור בתחילת הישיבה הודעה - על פיה הדברים מוקלטים. המשיבה טוענת כי עצם ההרשעה בביה"ד המחוזי, מהווה אמירה כי קיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה (ר' דברי ב"כ המשיבה בפרוטוקול הדיון מיום 30.6.19, עמ' 10, החל מש' 21). בעיקרי הטיעון מטעמה הבהירה המשיבה, כי די במודעות לטיב המעשה, בצירוף שוויון נפש לתוצאה. מכל מקום, אין צורך להוכיח מחשבה פלילית ולעיתים די גם ביסוד נפשי של רשלנות וודאי שאין צורך להוכיח כוונה. במקרה דנן, לא יכול להיות ספק כי המערער ידע שהוא מבצע הקלטה וידע כי הוא לא מדווח על כך. המשיבה מדגישה עוד כי במסגרת הדיון בפני בית הדין הארצי, אישר המערער, לאחר שככל הנראה הבין את הפסול במעשיו, שלהבא ינהג אחרת וידאג להודיע לעורכי דין עמם הוא נפגש כי בכוונתו להקליט את השיחה.

     

    הכרעה:

11. לאחר שעיינתי בטענות אשר בכתובים והוספתי ושמעתי את טענות הצדדים בדיון - אני מוצאת כי אין מקום לקבל את הערעור ואין מקום להתערב בהכרעות המשותפות לשתי ערכאות מקצועיות (ביה"ד המחוזי וביה"ד הארצי) - אשר נדרשו לקובלנה ואמרו את דברן.

     

12. מקובלת עליי טענת המשיבה, כי בגדר הערעור נעשה ניסיון לטעון למצע עובדתי אשר אינו עולה בקנה אחד עם הקביעות שניתנו. יש להדגיש כי על אף האמירה החוזרת ונשנית בדבר מפגש רב משתתפים, עולה מהחומר כי מעבר לשני עורכי הדין, נכחו בפגישה עוד כארבעה משתתפים (האחד מצד המערער ושלושה שוטרים מצדו של המתלונן, הוא כאמור, היועץ המשפטי של משטרת ישראל מחוז ירושלים). אין מקום לניסיון להשוות מצב עובדתי זה להפגנה בה 100 אלף איש, או להרצאה עם משתתפים רבים, מקריים ולא ידועים. לא רק שהמספר שונה, אלא גם המהות. לא דומה הפגנה לשיחה בחדר, בה מוחלפים דברים בסוגיה משפטית תחומה, אשר בעניינה אף מתנהל בסמוך הליך משפטי. כך גם לא דומה מצב זה להרצאה כללית הניתנת בפני משתתפים רבים. פגישה מתואמת מראש, בנושא ספציפי ועת ידוע כי נוכחים בה בפועל עורכי דין משני הצדדים, אינה דומה להיוועדות אחרת ומקרית של אנשים רבים, ללא מודעות לזהות הנוכחים שם. כפי שצוין לעיל, קיימות קביעות עובדתיות לפיהן, לא רק שהמערער השתתף באותה פגישה בכובעו כעורך דין, אלא גם כי הפגישה הייתה בנושאים משפטיים והתקבל רושם כי היא - "לא הייתה תמימה בכל הנוגע לתביעה של יהודה גליק בבית משפט השלום בירושלים" (ר' ס' 41 להכרעת הדין של ביה"ד המחוזי). המערער מנסה להציג את נוכחות המתלונן בפגישה כמקרית, שולית ולא משמעותית - ואף דבר זה אינו עולה עם העובדות לאשורן (בעניין זה ר' את תמלול הפגישה עצמה וחלקו של המתלונן בה). אין מקום להידרש לסיטואציות תיאורטיות אחרות ושונות, אליהן מפנה המערער וברי כי יש לבחון את המקרה לגופו, על יסוד הקביעות העובדתיות של בתי הדין. במשקפיים אלה - איני מוצאת כי נפלה שגגה בהרשעת המערער.

     

13. כלל 22 קובע כהאי לישנא:

    "(א) לא יקליט עורך דין שיחה עם לקוחו או עם עורך דין אחר, אלא בידיעתם.

    (ב)עורך דין המקליט דיון בבית המשפט יודיע על כך לבית המשפט.

    (ג) לא יעשה עורך דין שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת סעיף זה."

     

    במקרה דנן נקבע כי ההקלטה הייתה שלא בידיעתו של המתלונן, על אף שהן המתלונן והן המערער הם עורכי דין. אינני סבורה כי העובדה שהיה עם המערער אדם נוסף - די בה כדי לאיין את הוראת הכלל ו/או כדי לקבוע שזה אינו חל. צדק ביה"ד הארצי עת קבע כי הדבר דומה למשלוח מכתב הנשלח במהלך משא ומתן, כאשר עליו כתוב במפורש "מבלי לפגוע בזכויות". גם אם היו מכותבים נוספים לאותו מכתב, אין הדבר נותן הרשאה לעורך הדין שקיבל אותו לעשות שימוש בתוכנו, תוך התעלמות מאותה הערה. אכן, כאשר קיימת הקלטה בדיון בבית המשפט מורה כלל 22(ב) מפורשות שיש צורך למסור על כך הודעה, בעוד בהתאם לכלל 22(א) אין חובה למסור הודעה, אלא יש צורך רק לוודא שדבר ההקלטה ידוע. עם זאת, לאבחנה זו, אליה הפנה המערער, אין נפקות במקרה דנן, וזאת מקום בו קיים ממצא עובדתי של בה"ד לפיו המתלונן אכן לא ידע על דבר ההקלטה על ידי המערער. עת נקבע כי המתלונן לא ידע על דבר ההקלטה ועת נקבעו יתר הקביעות העובדתיות באשר למהות הפגישה ונסיבותיה - בדין נקבע כי המערער עבר על האיסור אשר בכלל 22(א). אין חולק כי המערער אף עשה שימוש בהקלטה כאשר הגיש אותה לבית משפט השלום בירושלים וממילא נעברה גם העבירה אשר בכלל 22(ג).

     

14. אין מקום לטענות מפליגות הלכת שהעלה המערער בדבר פגיעה בזכויות יסוד; טיעונו מתעלם מהעובדה שאין איסור מוחלט על הקלטה של שיחה עם עורך דין אחר, אלא קיימת רק חובה לוודא שהצד האחר יודע על דבר ההקלטה. אין אפוא פגיעה בחופש הביטוי ברמה הנטענת. המערער יכול להתבטא בפגישה כפי שיחפוץ, כל שעליו לעשות הוא להבטיח בתחילת הפגישה כי הצד השני מודע לכך שהשיח (כולל תגובותיו) - מוקלט.

     

15. עוד לא מצאתי ממש בטענה בדבר העדר יסוד נפשי; לאחר קריאת שתי ההכרעות הקודמות, אין מקום לטענה שהמערער לא ידע כי הוא מקליט את השיחה, ללא שטרח למסור על כך הודעה למתלונן. עובדה זו, בתוספת העובדה שהוא אף עשה שימוש בהקלטה והגישה בבית משפט השלום, חרף התנגדות שהובעה שם, די בהן להרשעה (באשר להתנגדות שהובעה בבית משפט השלום בירושלים להגשת הקלטת, ר' פרוטוקול הדיון שם, אשר צורף כמוצג ק/4 למוצגי המשיבה). למעשה עת דחה ביה"ד הארצי את הערעור בו נכלל טענה בדבר העדר יסוד נפשי, הוא דחה את אותה הטענה ואף מותב זה סבור שאין לקבלה.

     

16. העובדה שבישיבה נכח גם מר אלבוים וזה אשר אינו עורך דין, יכול לכאורה להקליטה, אין בה לשנות את התוצאה. בשונה ממר אלבוים, המערער הוא אכן עורך דין ועליו לעמוד בכללי האתיקה. משעלה כי המערער בעצמו ביצע ההקלטה (גם אם בנוסף להקלטה אחרת ועצמאית של מר אלבוים) וכי אף נעשה שימוש באותה הקלטה שביצע בעצמו – די בכך להרשעתו. בנסיבות אלה איני נדרשת לטענת המשיבה כי עשויים להיות מקרים בהם יורשע עורך דין, גם עת שלקוחו הוא שביצע את ההקלטה בידיעתו (ר' סעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה ופסיקה שהובאה שם).

     

17. בשולי פסק הדין אזכיר דברים עליהם חזרה הפסיקה מספר פעמים; בית משפט זה פועל כערכאה שלישית עת שהוא דן בערעור על קביעות בתי דין למשמעת של עורכי הדין. אותם בתי דין הם המופקדים, מכוח מומחיותם בשפיטה משמעתית, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. על בית משפט זה לנקוט אפוא בגישה של ריסון ואיפוק והביקורת השיפוטית תהא תחומה ובמקרים המתאימים. בתי הדין המשמעתיים הם שיוצקים תוכן מוחשי לחובות אשר בכללי האתיקה ועת שלא נמצאה טעות של ממש בהתוויה שקבעו באשר למותר ולאסור- לא בנקל יתערב בית משפט זה. הלכה היא כי בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי דין והלכה היא כי -

     

    "פסיקתם בשאלה, מהי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, יש בה, בכפוף להתערבות במקרים מתאימים על-ידי בית-משפט זה, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם בהתנהגותו של עורך-דין. באין דבר חקיקה, שייתן מענה לכל מקרה או התנהגות של עורך-דין אם מותר הוא או אסור, יש חשיבות רבה לקביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים במקרים המובאים לפניהם, קביעות אשר יש בהן יציקת תוכן וקביעת נורמות בדבר ההתנהגות הראויה של עורך-דין"

     

    ר' על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709 (1990).

    ר' עוד על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (ניתן ביום 8.7.07); בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין ועד מחוז חיפה (ניתן ביום 16.5.13); בר"ש 3790/16 זילברשלג נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב (ניתן ביום 8.6.16).

    לא נמצא כי במקרה דנן יצקו בתי הדין דלמטה נורמות שגויות, עת הורשע המערער, בשים לב לתמונה העובדתית אשר הוכחה ונקבעה.

     

18. איני רואה צורך להתייחס למחלוקת שעלתה מבין השיטין באשר לשאלה האם עו"ד פרנקנבורג, הוא שהגיש את התלונה, או אחר עשה זאת עבורו. די באשר לכך בעולה ממוצג ק/1 למוצגי המשיבה. שם, במכתב מיום 13.11.13 - העלה המתלונן האמור קובלנתו וביקש כי הדברים יועברו - "לטיפול לשכת עורכי הדין בכלים המקובלים" (ר' בשולי אותו מכתב).

    עוד לא ראיתי להידרש להפניית ב"כ המשיבה לעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בפני ביה"ד המחוזי ביום 8.10.15. פרוטוקול אשר בו קיימת למעשה הודאה של המערער כי שימש כיועץ משפטי של המטה המשותף. אין צורך לפנות לפרוטוקול הדיון, שכן קיימות קביעות עובדתיות של בה"ד המשמעתיים לפיהן אכן נכח המערער באותה פגישה בכובעו כעורך דין. אעיר כי ככל שהיה צורך לפנות לפרוטוקול הדיון עצמו, אזי על אף שמי מהצדדים לא כלל את אותו פרוטוקול בתיק מוצגיו, היה ניתן לעשות כן. בהקשר זה ר' סעיף 7 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין) תשמ"ט - 1988, החלות כיום על דיון בבית משפט זה, בהתחשב באמור בסעיף 71 לחוק הלשכה. מכוח תקנה 7 הנ"ל מועברים לבית המשפט המחוזי, התיקים של בתי הדין דלמטה ומונחים בפניו, וממילא הוא יכול להידרש לכל העולה מהם.

     

    סופם של הדברים הוא אפוא כי הערעור נדחה.

     

    פסק הדין יומצא לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ט, 01 יולי 2019, בהעדר הצדדים.