ע"ר 41668-07-14 בעז לויט נ' CHANCHAI UNATHINE

ביום 22.7.14, הגיש המערער הודעת ערעור כנגד החלטת כב' הרשמת לובנא תלחמי סווידאן, אשר ניתנה ביום 21.5.14, במסגרתה הורתה על צירופו של המערער כנתבע נוסף בתובענה שבהליך מספר 36511-12-13. בהודעת הערעור, ציין המערער כי ההחלטה מושא הערעור, הומצאה לו ביום 7.7.14.

לאחר הגשת הערעור ביום 22.7.14, ניתנה בו ביום החלטת בית הדין המפנה את תשומת לב המערער כי בהתאם לתקנה 77 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991, היה עליו להגיש את הערעור בתוך 7 ימים ממועד קבלת ההחלטה, קרי עד ליום 14.7.14. בשים לב לכך, ולנוכח מועד הגשת הערעור בפועל, התבקש המערער לשקול האם הוא עומד על ההליך, אם לאו.

בעקבות החלטת בית הדין כאמור, הגיש היום המערער בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. בבקשה נטען כי רק ביום 15.7.14 יצר המערער קשר ראשוני עם בא כוחו, ולנוכח מהות ההחלטה – צירופו כנתבע להליך, עלה הצורך ללמוד את התיק בתוך זמן קצר. עוד נטען כי מדובר באיחור "קט" ו"סיכויי הערעור טובים", ולפיכך יש להאריך את המועד. לבקשה צורף תצהירו של ב"כ המערער, התומך בטענות העובדתיות הנטענות בבקשה.

לאחר עיון בתיק 36511-12-13, ובמיוחד בהחלטת כב' הרשמת מושא הערעור, בהודעת הערעור ובבקשה להארכת המועד להגשתה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991, קובעת כך:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."

פירושו של דבר, כי על מנת שיוארך המועד להגשת הערעור במקרה הנדון, עלי לקבוע ראשית כי מתקיימים במקרה זה "טעמים מיוחדים" לכך, כהגדרת התקנות.

הלכה למעשה, לא הובא בפניי כל טעם מיוחד אשר יכול היה להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. לטענת המערער (הגם שזו לא נתמכה בתצהיר המערער עצמו), הוא קיבל את החלטת הרשמת מיום 21.5.14 רק ביום 7.7.14.

בעוד שהיה עליו להגיש את הערעור בתוך 7 ימים, הוא הוגש רק ביום 22.7.14. הטענה ולפיה היה צורך בלימוד התיק ובהתארגנות ראשונית, אין בה כדי להצדיק את האיחור בהגשת הערעור, ובוודאי שאינה יכולה לשמש "טעם מיוחד", כדרישת התקנות.