1.לפניי ערעור על החלטת כב' הרשם א' פוני, במסגרתה נדחתה בקשת הנתבעת לבטל החלטה קודמת של הרשם, בה הורה על המשך הליכי ביצוע פסק הדין שניתן נגד הנתבעת בהיעדר הגנה.
2.זוהי, בתמצית, השתלשלות האירועים הרלוונטית. בחודש ינואר 2012 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת (תא"ק 11137-01-12). ביום 19.4.2012 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, במסגרתו חויבה המערערת לשלם למשיב סך של 232,758.03 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. לטענת המערערת, נודע לה על אודות פסק הדין רק לאחר שקיבלה לביתה הודעות בדבר הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדה בעקבות פסק הדין.
3.ביום 28.5.2013 הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה נומקה במספר עילות. ראשית, טענה המערערת כי כתב התביעה נמסר לכתובת שאינה נכונה, ולפיכך עובדת הגשת התביעה כלל לא הייתה ידועה לה. שנית, נטען כי עילת התביעה "מפוקפקת", הואיל והמשיב מעולם לא החתים את המערערת על הסכם הלוואה (שעמד ביסוד פסק הדין). שלישית, נטען כי לא היה מקום לקיים את ההליך במתכונת של סדר דין מקוצר, ורביעית, נטען כי הסכומים שקיבלה המערערת מהמשיב התקבלו כמתנה, במסגרת חיזוריו של המשיב אחריה.
4.ביום 27.7.2014 קיבלה כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום את הבקשה, והורתה על ביטול פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות בגובה של 2,500 ש"ח. כפי שציינה המערערת בהודעת הערעור, בהחלטה לא נקבע מועד לתשלום הסכום האמור. ביום 28.7.2014, יום לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, הגיש ב"כ המשיב בקשה לקצוב מועד לתשלום ההוצאות. ביום 29.7.2014 ניתנה החלטת הרשמת הבכירה יהלום לפיה ההוצאות ישולמו עד ליום 27.8.2014, שאחרת תידחה הבקשה לביטול פסק הדין. עיון בנט המשפט מעלה שהחלטת הרשמת הבכירה מיום 29.7.2014 הומצאה על ידי פקס לב"כ המערערת ביום 29.7.2014. לטענת ב"כ המערערת נשלחה אליו רק ההחלטה, מבלי שהבקשה עצמה הומצאה לו. בהודעת הערעור נטען כי ביום 26.8.2014 העבירה המערערת לבא-כוחה את הסכום האמור. לטענת ב"כ המערערת – שנתמכה בתצהיר מטעמו – בשלב זה לא ידע על המועד שנקצב. לפי הטענה, "מייד עם קבלת הסכום האמור" מהמערערת פנה ב"כ המערערת לב"כ המשיב, ובשיחה עם מזכירה במשרדו ביקש לקבל את פרטי חשבון הבנק לצורך העברת הסכום האמור. לטענת ב"כ המערערת, ב"כ המשיב סירב להעביר את הפרטים. ביום 28.8.2014 הגיש ב"כ המשיב הודעה לבית המשפט, ובה הודיע כי המערערת טרם העבירה את סכום ההוצאות. בעקבות הודעה זו ניתנה ביום 28.8.2014 החלטה של כב' הרשם א' פוני לפיה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין בשל אי תשלום ההוצאות. בעקבות החלטה זו הגישה המערערת בקשה לביטול ההחלטה, והוגשו תגובה ותשובה. לאחר הגשת טיעוני הצדדים ניתנה על ידי כב' הרשם פוני החלטה בנוסח שלהלן: "מעיון בחומר שבתיק ולאור נימוקי ב"כ התובע ומשאין ספק שעד היום לא שולמו הוצאות משפט הבקשה לביטול פסק הדין נידחת [כך במקור]. התובע רשאי להמשיך בביצוע פסק הדין".
5.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערערת טוענת כי החלטת בית המשפט מיום 28.8.2014 ניתנה ללא שהתבקשה תגובת המערערת, וכי אילו הייתה מתבקשת התגובה יכולה הייתה המערערת להבהיר כי נעשתה פנייה לב"כ המשיב לשם קבלת פרטי חשבון הבנק. לטענת המערערת, אי המצאת הבקשה וההחלטה בדבר מועד התשלום הביאה ל"איחור" של המערערת בתשלום ההוצאות. עוד נטען כי גם אם ניתן לראות בהמצאת ההחלטה על ידי בית המשפט כפוטרת את המשיב מהמצאתה למערערת, עדיין היה על ב"כ המשיב לאפשר את הפקדת הסכום. עוד קבלה המערערת על כך שהמשיב לא הזכיר בהודעתו לבית המשפט את פנייתו של ב"כ המערערת אליו בבקשה לקבל את פרטי חשבון הבנק, וכי המשיב אינו חולק על כך שלא המציא את בקשתו ואת ההחלטה על קציבת המועד לידי המערערת. לטענת המערערת, שגה הרשם משלא ביטל את ההחלטה ולא מצא באי המצאת ההחלטה מיום 29.7.2014 פגם היורד לשורש העניין, המצדיק ביטול ההחלטה הקודמת שניתנה על ידי בית המשפט. עוד נטען כי היה על הרשם להביא במניין שיקוליו את זכותה של המערערת ואת עוצמת הפגיעה בזכות זו. לטענת המערערת, אף אם איחרה לכאורה בתשלום ההוצאות, הרי מדובר היה באיחור של יום אחד, שנבע בשל פגם בהליך ולא בשל ניסיון להתחמק מתשלום. לטענת המערערת, ניתן היה לרפא את הפגם בפסיקת הוצאות. עוד טענה המערערת כי היא הפקידה את סכום ההוצאות בידי בא-כוחה, ולכן, היה על הרשם להורות על הארכת המועד, והיא יכולה הייתה להפקיד את הסכום האמור. המערערת הוסיפה כי החלטת הרשם אינה מנומקת, ולפיכך, לא ניתן לדעת על איזה נימוק התבססה. כאמור, להודעת הערעור צורף תצהיר מטעם ב"כ המערערת, ובו חזר ב"כ המערערת על כך שסכום ההוצאות הועבר על ידי המערערת לידיו ביום 26.8.2014, וכי עוד באותו יום יצרה מזכירתו קשר עם מזכירתו של ב"כ המשיב לשם קבלת פרטי חשבון הבנק, אך למרות שהבטיחה לחזור עם הפרטים, לא התקבלה מב"כ המשיב כל תגובה.
6.בתשובה לערעור טען המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם. לטענת המשיב, החלטת הרשם פוני מעוגנת בפסיקה לפיה לכשנתקבלה על-תנאי בקשה לביטול פסק דין, והתנאי לא קוים, לא ניתן להאריך את המועד ופסק הדין הפך לחלוט. המערער תמך טענותיו בעניין זה בהלכת בית המשפט העליון ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730 (2001) (להלן: עניין וייס). לטענת המשיב, לכל היותר יכולה הייתה המערערת להגיש ערעור על ההחלטה שקבעה את התנאי לגופו, אך משעה שלא עמדה היא בתנאי שנקבע, לא ניתן לבקש את הארכת המועד. עוד טען המשיב כי לפני הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר בהחלטת הרשם, שבה הועלו טענות הסותרות את טענותיה בערעור. לטענת המשיב, בבקשה לעיון חוזר נטען שהמערערת פנתה לב"כ המשיבה וביקשה לברר מספר של חשבון בנק לאחר חלוף המועד למילוי התנאי. עוד נטען כי המערערת מודה שלא שלחה את הסכום האמור לשם מילוי התנאי, אלא אך ביקשה לברר את מספר החשבון. המשיב הוסיף כי הוא אדם מבוגר מאוד, המתרוצץ מזה מספר שנים בניסיון לקבל חזרה את כספו מהמערערת וכי מדובר בתיק שהחל עוד בשנת 2012 ויש מקום לשים קץ להתדיינות המשפטית.
דיון והכרעה
7.עיינתי בטענות בעלי הדין. אציין בראשית הדברים כי לא שוכנעתי שנפל פגם היורד לשורש העניין בעובדה שהבקשה לקציבת המועד לתשלום ההוצאות וההחלטה שניתנה בעקבותיה לא הומצאו על ידי המשיב למערערת. זאת, נוכח העובדה שהמערערת אינה חולקת על כך שההחלטה הומצאה בפקס לידי בא-כוחה על ידי בית המשפט. עיון בהחלטה עצמה מעלה שהיא ניתנה בפתקית על גבי הבקשה, ואף שהיא "מכסה" חלק מהבקשה, אין היא מכסה את החלק הנוגע לקציבת המועד. לפיכך, ניתן גם ניתן היה להבין מעיון בהחלטה לאיזו בקשה היא מתייחסת. לפיכך, בנסיבות אלה, לא ברור מה היסוד לטענת ב"כ המערערת לפיה לא ידע על המועד לתשלום ההוצאות. יצוין, עם זאת, שיש מקום לטענת המערערת לפיה מצופה היה מב"כ המשיב ליידע את בית המשפט בדבר הניסיון של ב"כ המערערת להשיג את פרטי חשבון הבנק.
8.אכן, כפי שציין ב"כ המשיב, המערערת לא הגישה בקשה לבירור המועד לתשלום ההוצאות ואף לא הגישה בקשה להארכת המועד. לטענתה, כאמור, היה זה משום שלא ידעה על המועד האמור. אולם, כאמור לעיל, טענה זו תמוהה על רקע העובדה שאין חולק שהחלטת בית המשפט הקוצבת את המועד לתשלום הומצאה לבא-כוחה. מצאתי טעם לפגם גם בעובדה שבהודעת הערעור לא נכתב המועד המדויק בו נעשתה הפנייה לב"כ המשיב לבקש את פרטי חשבון הבנק. בחינת הבקשה לעיון חוזר שהוגשה לרשם פוני מעלה כי בבקשה נרשם במפורש שהפנייה נעשתה תוך איחור של יום אחד. בהודעת הערעור, לעומת זאת, נכתב כי הפנייה של ב"כ המערערת לב"כ המשיב נעשתה "מייד עם קבלת התשלום". הואיל ולפי הטענה המערערת העבירה את התשלום לבא-כוחה ביום 26.8.2014, יש בכך כדי ליצור את הרושם לפיו הפנייה נעשתה טרם חלף המועד.
9.במכלול נסיבות אלה, ועל רקע התנהלותה הכללית של המערערת, שקלתי אם יש מקום לקבל את הערעור. אם בכל זאת החלטתי לקבל את הערעור הרי זה משום שהתעורר ספק אם המחדל באי ביצוע התשלום במועד במקרה שלפניי נבע מהתנהלותה של המערערת או של בא-כוחה. כאמור, בא-כוח המערערת קיבל את ההחלטה הקוצבת את המועד. סכום ההוצאות הועבר אליו על ידי המערערת ביום 26.8.2014, כלומר, יום אחד לפני המועד האחרון. הפנייה לב"כ המשיב נעשתה יומיים לאחר מכן, ביום 28.8.2014. יתירה מזו, גם לאחר שלא התקבלו פרטי החשבון לא נעשתה כל פנייה לבית המשפט – אם כדי להורות למשיב להעביר את פרטי החשבון ואם כדי לבקש הארכת מועד. במצב דברים זה, ככל שהמחדל נעוץ בהשתהות בא-כוח המערערת, אין להטיל עליה את האחריות לכך – אחריות שמשמעה חבות כספית בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה.