ע"פ 9369-07 - אנסטסיה מיקל - מדינת ישראל

 השופטת מ' נאור:

1.        ביום 20.9.2007 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים: א' אמינוף, ז' הווארי, ו-ש' אטרש) את המערערת, אנסטסיה מיקל, בעבירה של רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערערת הוטל מאסר עולם והיא מערערת על הרשעתה בדין. בנוסף, טוענים באי כוחה טענה חלופית, שלא הועלתה בערכאה הדיונית, ולפיה יש להטיל על המערערת עונש מופחת, אם תידחנה טענות השוללות אחריות פלילית. נוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה אין מקום לזיכוי מוחלט, אך יש מקום להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה – חלק מהטענות שהועלו אינן מצריכות הכרעה.

2.        המערערת, מי שהיה חברה, נ' ע' וזוג חברים שלהם, א' וח' יצאו יחד לסוף שבוע בחוף "רסיטל" אשר ליד הכנרת. יחד עם הארבעה היו גם ילדיהם הקטנים של א' וח'. אין, ולא היתה מחלוקת על כך, שהבילוי המשותף הסתיים בכך שהמערערת נטלה את חייו של חברה נ' ע' (להלן – המנוח) בנעיצה אחת של סכין שגרמה למותו. טענתה המרכזית של המערערת בערכאה הראשונה היתה טענת הגנה עצמית. טענה זו נדחתה, ונדחתה גם טענת שכרות. בנוסף הועלו באופן חלופי טענות שונות, שתכליתן להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה, ושעיקרן טענת קנטור, וטענת העדר החלטה להמית. בפנינו הועלתה, כאמור, גם טענה חלופית לפיה אם תישאר ההרשעה על כנה יש להטיל על המערערת עונש מופחת.  

3.        לאחר עיון בסיכומי הצדדים, שמיעת טענותיהם על-פה ועיון בחומר הראיות, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי אין לקבל טענות החותרות תחת האחריות הפלילית ומביאות לזיכוי מלא. עם זאת קיים, לדעתי, ספק בשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית את המנוח. בשל ספק זה יש לדעתי להמיר את ההרשעה, מהרשעה ברצח להרשעה בהריגה.

4.        אני סבורה שישנן שתי ראיות כבדות משקל שיש בהן להכריע את גורלו של התיק, הן לעניין דחיית הטענה בעניין הגנה עצמית וטענת השכרות והן לעניין הספק בשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית את המנוח (להבדיל מכוונה לפגוע בו). שתי הראיות הן: קלטת הוידיאו של השחזור (ת/12, תמליל השחזור הוא ת/13) בה צפיתי  והגירסה הראשונה שמסרה המערערת במשטרה (ת/17). מסמכים אלה מהווים יחד את גרסתה הראשונית של המערערת. בית המשפט המחוזי נתן להם משקל ולאחר עיון בראיות אני סבורה שבדין עשה כן. לראיות מרכזיות אלה מצטרפות נסיבות נוספות שהוכחו, המביאות לדעתי למסקנה כי יש ספק בדבר קיומה של כוונה להמית.

5.        אין צורך לעמוד בפירוט על אירועי הלילה הטרגי בו קטלה המערערת את חייו של המנוח. אעמוד רק על עיקרי הדברים: לא היתה מחלוקת על כך שבשלב המוקדם לדקירה הקטלנית התעורר ויכוח על עניין של מה בכך בין המערערת והמנוח. המערערת נטלה סכין (ששימש את החבורה בפיקניק) שאורכו 25 ס"מ ואורך הלהב שלו 15 ס"מ. באמצעות סכין זה דקרה המערערת את המנוח בכתפו ולאחר מכן החביאה את הסכין מתחת לאוהל שהקימו השניים. לאחר הדקירה, חיטא ח' את הפצע שנגרם למנוח והויכוח בין השניים נפסק. עם זאת הרמץ שדעך שב והוצת בשלב מאוחר יותר. המערערת טלפנה לידיד שלה כדי שיבוא וייקח אותה מהמקום. הויכוח בין המערערת והמנוח ניצת מחדש. המנוח שתה משקאות רבים, המערערת הוכיחה אותו על פניו ושברה בקבוק וודקה שהיה בידו. היו בין השניים חילופי דברים קשים. המנוח נקט אלימות כלפי המערערת, ואני מוכנה להניח שאלימות זו כללה פעולות של חניקה, מכות, "גלגול" המערערת על הרצפה ועוד. נוכח אלימות זו קראה א' לח' שכבר היה באוהל שלו. ח' יצא מהאוהל והפריד בין הניצים, לפחות פעמיים. כאן מגיעים אנו אל קטע הדקירה הקטלנית, דהיינו לשלב הקריטי של הארוע.  

6.        כל הקטטה האלימה היתה, כפי שעולה הן מהשחזור והן מהודעתה של המערערת (ת/17), ליד שולחן אוכל מעץ הקבוע בחורשה שם היתה החבורה. בעוד שח' אחז כאמור, במנוח, רצה המערערת לאוהל שלה ושל המנוח. האוהל נמצא כפי שעולה מקלטת השחזור מרחק של כ-3 מטר מהשולחן (ראו גם ת/17, בעמ' 24 שורה אחרונה). המערערת התכופפה, נטלה את הסכין אותו הטמינה קודם לכן מתחת לאוהל ואז חזרה לכיוון השולחן – שם היה המנוח. המערערת נעצה במנוח את הסכין נעיצה אחת. בעת שעשתה כן עמד המנוח ליד השולחן (ראו ת/17, בעמ' 10 שורות 5-4). תיאור זה שמסרה המערערת במשטרה משתלב היטב עם דברים שאמרה א' בעדותה בבית המשפט:

 "...אני לא ראיתי, או שח' הפריד ביניהם או שהנאשמת ברחה. אז הנאשמת הביאה את הסכין מתחת לאוהל, את אותה הסכין (ת/1) והנאשמת הלכה עם זה לכיוון של נ' וזהו, שם אני לא ראיתי לא דקירה כי נ' היה עם הגב אלי.

אחר כך נ' התחיל ליפול אחורה...".

7.        הנה כי כן, תיאור הדברים בגרסה הראשונה של המערערת ובעדותה של א' הוא זהה ותמציתו היא זו: ח' הפריד. המערערת ברחה, ניגשה אל האוהל, נטלה את הסכין, חזרה לכיוון המנוח ודקרה אותו. תיאור דברים זה, אינו עולה בקנה אחד עם טענת הגנה עצמית. הפעם הראשונה בה העלתה המערערת טענת הגנה עצמית (לא מפורטת) היתה בסיום חקירתה (ת/17, בעמ' 24). בסיום החקירה התבקשה המערערת להשיב אם יש לה מה להוסיף ותשובתה היתה: