ע"פ 8867/10עלי גזאל נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 10451-05-09 מיום 17.10.2010, במסגרתה הורשע המערער בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). המערער נדון עוד באותו היום לעונש של מאסר עולם.

כתב האישום

1. על פי כתב האישום, שהוגש ביום 17.5.2009, המערער ומוחמד עבאדי (להלן: המנוח), שניהם ילידי 1989, היו חברים במשך מספר חודשים. זמן קצר לפני האירוע מושא כתב האישום החליט המנוח לנתק את קשריו עם המערער על רקע חשדו כי האחרון משתמש בסמים. בתאריך 24.4.2009 בשעות הצהריים, הגיע המערער לבית המנוח בכפר מכר לאחר שגמלה בליבו החלטה להמית את המנוח. השניים שהו בבית המנוח ולאחר מכן נסעו לעכו. לאחר שטיילו בעכו, הגיעו השניים לבית המערער, שם הצטייד המערער בסכין מטבח, שבאמצעותה התכוון להמית את המנוח. בסמוך לשעה 19:00 הגיעו השניים לשדה הנמצא סמוך לחצרות יסף, וזאת לאחר שהמערער פיתה את המנוח להתלוות אליו באמתלת שווא כי במקום מחכות להם בחורות. משהגיעו למקום, ריסס המערער את המנוח בגז פלפל ודקר אותו מספר רב של פעמים בחזהו משמאל, בגבו, ובזרועו השמאלית, וכן הכה אותו בראשו באבן. מותו של המנוח נגרם מנזק חמור למוח בעקבות חבלות הראש וכן מנזק חמור ללב בעקבות פצעי הדקירה, כאשר כל אחד מהנזקים הוא קטלני בפני עצמו. בשל מעשיו, הואשם המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה כמפורט לעיל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2. בפתח הכרעת הדין מיום 17.10.2010 התייחס בית המשפט המחוזי לתשובת המערער, במסגרתה כפר בעובדות כתב האישום והעלה טענת זוטא שלפיה הודאתו נגבתה ממנו תחת הפעלת לחצים פסולים ולכן היא אינה קבילה. עוד עמד בית המשפט על חוות הדעת הפסיכיאטרית שנערכה למערער ביום 17.5.2009, ממנה עולה כי המערער אינו סובל ממחלת נפש, כי הוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין.

3. בשלב הבא סקר בית המשפט את הראיות מטעם המשיבה, שבראשן ריבוי גרסאות שניתנו על ידי המערער, ביניהן דיווח למוקד המשטרתי אודות חטיפת המנוח, הכחשת מעורבות כלשהי בחטיפת המנוח ורציחתו, והודאותיו בביצוע הרצח. כמו כן, הציגה המשיבה ראיות לעניין הקשר בין המערער לבין המנוח, הגישה מסמכים שלשיטתה מלמדים על קיומו של תכנון מוקדם וזימנה לעדות את חוקרי המשטרה שנטלו חלק בחקירתו של המערער. מעדותה של אמירה חבישי (להלן: אמירה), שהייתה חברתו של המנוח, עולה כי זו הבחינה במערער ובמנוח הולכים לכיוון תחנת המוניות שליד ביתה ביום 24.4.2009 בסמוך לשעה 16:00. זמן קצר לאחר מכן הודיע המנוח לאמירה כי המערער דפק אצלו בדלת ללא התראה וכי הם בדרכם לעכו. עוד עולה מדבריה כי בשעה 19:05 התקשר אליה המערער ואמר לה שהמנוח "עייף מהחיים שלו" ו"רוצה לעזוב אותה". כשביקשה לשוחח עם המנוח, השיב לה המערער כי הלה אינו בנמצא. כעבור זמן מה, התקשר אליה המערער בצעקות תוך שהוא מורה לה להתקשר למשטרה ו"כאילו מדבר עם אחרים שמסביב בצעקות אומר 'תעזבו אותו תעזבו אותו' כאילו יש מישהו מרביץ למוחמד", על אף שברקע השיחה שרר שקט ולא נשמע קולם של ה"תוקפים". גרסה דומה נמסרה על ידי איה מרעי (להלן: איה), בת זוגו לשעבר של המערער וחברתה של אמירה, ששהתה יחד עם אמירה במסיבה במועד הרלוונטי.

4. לאחר דברים אלו, פירט בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים החל מהשעה 20:01, או-אז התקשר המערער למוקד 100 ודיווח כי המנוח נחטף. השוטר הראשון שהגיע לזירה בעקבות הדיווח התרשם כי המערער "מבוהל ובוכה" וכן "מבולבל" ו"לחוץ ומזיע". בגרסאות השונות שמסר לשוטר היו סתירות באשר למספר החוטפים שחטפו את המנוח. בשלב מסוים הועבר המערער לתחקור על ידי רכז מודיעין, שהבחין בכתם גדול של דם על רגלו. כמו כן, נתפס על גופו של המערער הטלפון הנייד של המנוח. בחקירתו הראשונה באזהרה בתחנת המשטרה מסר המערער גרסה לפיה המנוח נחטף על ידי שלושה חוטפים. את הדם על מכנסיו הסביר בפציעה בראשו ובניסיונו לאחוז במנוח בזמן שהאחרון דימם. למחרת בבוקר, אותרה גופתו של המנוח. על גופתו של המנוח נמצאו מספר חבלות ופצעי דקירה, שכל אחד מהם עלול להיות קטלני בפני עצמו. בעקבות גילוי הגופה, הועבר המערער למחלק תשאול בימ"ר, שם, בטרם נחקר, נועץ בעורך דין. משלב זה ואילך מסר המערער מספר גרסאות סותרות, אשר כללו תיאורים מפלילים רבים של אופן דקירת המנוח על ידי המערער. כך, לדוגמה, באחת מגרסאותיו סיפר המערער בתחילה כי לא הרג את המנוח, בעוד שבגרסה אחרת סיפר כי חוטפיו הכריחו אותו לפגוע במנוח באיומי סכין, תוך שביזוהו מינית ואף צילמו את המעשים. במסגרת גרסה שניה זו, המערער תיאר והדגים את האופן שבו דקר את המנוח וכן שרטט ותיאר את זירת האירוע. בגרסה מאוחרת יותר, שניתנה מיוזמתו של המערער, אשר פנה לחוקרים בבקשה "לספר את האמת", עולה כי המנוח ניסה לתקוף את המערער באמצעות גז מדמיע וסכין, ובתגובה דקר אותו האחרון בבטנו והכה אותו. בהמשך החקירות חזר בו המערער מהודאתו. בתוך כך, חזר המערער לגרסתו הראשונה, טען כי כל הגרסאות האחרות שמסר אינן נכונות וכי מסרן משום ש"נלחץ" ולבסוף שמר על זכות השתיקה. ב"בדיקת חיים" שנערכה למערער, בין היתר בעקבות טענתו כי "נאנס", הודה לפני הפתולוג כי בדה את הסיפור לפיו החוטפים החדירו מקל לישבנו "בגלל הלחץ של המשטרה".

5. בגרסאותיו השונות של המערער נכללו אף שלושה פרטים מוכמנים: תיאור הסכין ששימשה לרצח המנוח, אורכה וצבעה; תיאור מקום הדקירות בגופו של המנוח; ותיאור דרך קבורתו של המנוח. ראש מחלק תשאול בימ"ר, רפ"ק יורם אזולאי, העיד על כך שאמרות המערער נגבו ממנו מרצונו החופשי ולאחר שהוזהר כדין. בד בבד, דחה אזולאי את טענת ההגנה כי הודאת המערער נגבתה באמצעות איומים כי המערער צפוי לעונש חמור אם לא יודה. כמו כן, במחשבו של המערער נמצאו מספר מסמכים, ביניהם מסמך הנחזה להיות מכתב אהבה מהמערער לאיה. עוד נמצא מסמך הנחזה להיות מכתב מאת המנוח אל איה ואל אמירה, אשר נערך במחשב המערער בשעה 9:02 בבוקר יום הרצח, ממנו עולה לכאורה כי המנוח ניצב לפני "בעיה גדולה שיכול להיות שירצחו אותי בגללה". המערער זכה במכתב זה לתשבוחות מופלגות מהמנוח. בנוסף, כלל מכתב זה מעין "צוואה" ממנה ניתן להבין לכאורה כי המנוח ניבא את מותו שלו ובה ביקש כי איה והמערער ישובו זו לזרועות זה.