ע"פ 79/15 שלו קנדלקר נגד מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

           המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) לפי הודאתו, בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 ובצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל – חודשיים מהם כתוצאה מהפעלת מאסר מותנה מתיק קודם – ומאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. הערעור שלפנינו נסוב על רכיב המאסר בפועל שנגזר על המערער.

רקע והליכים

1. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי למערער, שהיה בן 18 ו-5 חודשים בעת ביצוע העבירה, היה חוב כספי בסך 30 ש"ח למתלונן, קטין במועד האירועים (להלן: המתלונן). המתלונן שלח למערער מספר הודעות ברשתות החברתיות בדרישה להשבת החוב, אחת מהן בעלת נימה מאיימת. המערער לא הגיב להודעות. ביום 9.1.2014 הודיע המתלונן למערער כי הוא בדרכו אליו לגבות את החוב. מאוחר יותר באותו יום עשה המתלונן דרכו אל בית המערער, יחד עם שני קטינים נוספים (להלן: השותפים). המתלונן והשותפים פגשו את המערער ברחוב, סמוך לבית מגוריו של האחרון. בין המערער למתלונן התפתח ויכוח מילולי שכלל בהמשך דחיפות הדדיות. בהמשך משך המתלונן את המערער בכובעו וחולצתו. העימות הסלים עד שהמערער דקר את המתלונן פעמיים באמצעות סכין מטבח חדה, דקירה אחת במותנו ודקירה אחת בחזהו. לאחר זאת נמלט המערער ממקום האירוע והמתלונן פונה לבית חולים. למתלונן נגרמה אמפזימה תת עורית וחזה אוויר בעקבות הדקירה בחזהו.

2. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) ביום 14.5.2014 בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות. בקביעת מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט את האלימות הרבה בביצוע העבירה; את הנזק שנגרם למתלונן; ואת הנזק שיכול היה להיגרם למתלונן, בעיקר בגין הדקירה בחזהו. בית המשפט ציין שאמנם התרחשות האירוע קשורה גם במתלונן, אך אין לראות בכך הצדקה לפעולות המערער. משכך, נקבע מתחם העונש ההולם על 9 חודשי מאסר בפועל עד 36 חודשי מאסר בפועל. בגזירת העונש זקף בית המשפט לחובת המערער את עברו הפלילי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירות אלימות; ואת העובדה שבעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בגין עבירה קודמת של פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. לזכותו של המערער שקל בית המשפט את התרשמותו החיובית של שירות המבחן שהופיעה בתסקיר בעניינו שלפיה האלימות והאימפולסיביות שהפגין המערער נובעות מטראומת ילדות שחווה; ושהמערער השתלב הן בעבר, הן כיום בקבוצות טיפוליות, בין היתר מטעם שירות המבחן, ופועל לשינוי דפוסי התנהגותו. שירות המבחן בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער והמליץ שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט קמא לא ראה לקבל את המלצת שירות המבחן וציין כי ענישה מקילה שהושתה על המערער בעבר – לרבות עונש מאסר מותנה – לא הרתיעה אותו מלשוב ולבצע עבירות דומות, וברמת אלימות הולכת וגוברת. לפיכך, נקבע שיש לבכר את שיקולי ההרתעה והגנת הציבור על פני שיקולי השיקום, וזאת על אף גילו הצעיר של המערער. משכך, ותוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער ובגילו, גזר בית המשפט את עונשו ברף הנמוך של מתחם הענישה והעמידו על 12 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הפעיל בית המשפט מאסר מותנה בן 4 חודשים הקודם למאסר שהושת בתיק זה וקבע שחודשיים מתוכם ירוצו בחופף, חודשיים במצטבר, כך שסך תקופת המאסר בפועל הועמדה על 14 חודשים. בנוסף נגזר על המערער מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. עונש המאסר בפועל עוכב בהסכמה על מנת לאפשר למערער להשתלב בתכנית שיקום במרכז "עלם".

טענות הצדדים

3. המערער טען בהודעת הערעור כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ובהן היעדר תכנון מוקדם מצד המערער; האווירה המאיימת שיצרו המתלונן ושותפיו; והנזק הקל יחסית שנגרם למתלונן. עוד נטען כי בית המשפט קמא קבע מתחם ענישה מחמיר החורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים מעין אלו בין היתר נוכח הנחה עובדתית שגויה – כך לטענת המערער – שלפיה הוא הצטייד מראש בסכין – עובדה שנטען כי אינה עולה מכתב האישום. המערער הוסיף כי בגזירת העונש לא ניתן משקל מספיק לגילו הצעיר; לטראומה שחווה בילדותו ועיצבה את דפוסי התנהגותו בנערותו ובבגרותו; לתהליך השיקומי שעבר; לנכונותו להמשיך בתהליך השיקום; ולהמלצה הטיפולית שניתנה בעניינו מאת שירות המבחן, כמפורט להלן.

4. המדינה הטעימה כי היא סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא. לטענתה אין להתעלם מכך שמדובר בעבירת אלימות שלישית של המערער, על אף גילו הצעיר. אשר לתהליך הטיפולי של המערער, הרי שלא מדובר בתהליכים שמתבצעים במסגרת שירות המבחן ויש להעדיף את המלצתו המעודכנת.

5. הונח לפנינו תסקיר משלים עדכני מאת שירות המבחן, שממנו עולה כי למרות התהליכים הטיפוליים שאליהם פנה המערער מיוזמתו והזמן שניתן להבשלתם, המערער עדיין תופס את עצמו כקורבן של נסיבות העבירה; מתקשה לגלות אמפטיה לסבל המתלונן; וכי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות עבריינית. בשים לב לאלה, חזר בו שירות המבחן מהמלצתו הטיפולית שניתנה בעניינו של המערער במסגרת התסקירים הקודמים תוך שציין כי במצב המתואר בתסקיר אין בידו לבוא בהמלצה טיפולית. בנסיבות אלו לא ראינו להיעתר לבקשת המערער לדחות את הדיון לצורך המשך התהליך הטיפולי באופן שיאפשר לשירות המבחן לבחון פעם נוספת את המלצתו.