1. נגד המשיבים ואדם נוסף הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום בתפ"ח 46038-03-12. העבירה המרכזית שבאישום הראשון, המיוחסת לכל הנאשמים, היא עבירת רצח. האישום השני מיוחס אך למשיב 1 ובגדרו הוא הואשם, בין היתר, בעבירה נוספת של רצח. ביום 10.9.2014 זוכו המשיבים והנאשם הנוסף, פה אחד, מהעבירות שיוחסו להם. ביום 26.10.2014 הגישה המבקשת הודעת ערעור, אשר בשלב זה הוגשה "במתכונת נימוקים מצומצמת". המבקשת ציינה, כי תגיש נימוקי ערעור מפורטים לא יאוחר מיום 25.12.2014.
2. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה דחופה לקביעת תנאי שחרור בערובה לפי סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק). בבקשה התבקש בית המשפט לקבוע תנאי שחרור בערובה לשלושת המשיבים, אשר היו נתונים במעצר עד למתן הכרעת הדין בעניינם, על מנת להבטיח את התייצבותם לשמיעת הערעור. המבקשת סבורה כי מן הראוי לקבוע לשלושת המשיבים תנאי שחרור בערובה שיכללו איסור יציאה מן הארץ; התייצבות בתחנת משטרה, הקרובה למקום מגוריהם, אחת לשבוע; מתן ערובה כספית להבטחת ההתייצבות. עם הגשת הבקשה נקבע הדיון בה ליום 4.11.2014. יודגש, כי המבקשת לא בקשה כי תנאים אלה ייקבעו במעמד צד אחד.
3. בשעות הבוקר של יום 27.10.2014 הוגשה "בקשה בהולה ודחופה למעצרם המיידי של המשיבים לשם דיון בבקשה למעצרם עד תום הליכי הערעור מכוח סעיף 21 + 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996". בבקשה זו התבקש בית המשפט להורות על מעצרם המיידי של המשיבים 1 ו- 2 "כדי להביאם בפני בית המשפט הנכבד לצורך דיון בבקשה למעצרם עד תום הליכי הערעור". לכאורה עולה מכך, כי הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום הליכי הערעור. זאת ועוד, בשום מקום לא נאמר בבקשה הנ"ל כי מתבקש מתן צו מעצר במעמד צד אחד. הבקשה האמורה התבססה על כך שנודע למבקשת בבוקר יום הגשתה כי המשיבים 1 ו- 2 יצאו את הארץ בטיסה לבולגריה, שם הם אמורים לנחות בסביבות השעה 10:00. נטען, כי בנסיבות אלה קם חשש שיציאת המשיבים הנ"ל מהארץ סמוך לאחר הגשת הערעור נועדה לשם הימלטותם מאימת הדין. בקשה זו נקבעה לדיון ליום 27.10.2014. בהמשך הוגשה גם הבקשה למעצר המשיבים 1 ו- 2 עד לתום הליכי הערעור.
מתגובות שהגישו המשיבים 1 ו- 2 לבקשות הנ"ל עלה כי הם אמורים לשוב ארצה ביום 28.10.2014, ואכן, בסופו של דבר התברר, כי המשיבים הנ"ל שבו ארצה על פי המתוכנן על ידם מלכתחילה. ויודגש, כי מלכתחילה לא היתה מניעה ליציאתם מהארץ. בנסיבות אלה ביקשה המבקשת למחוק את הבקשה למעצר המשיבים 1 ו- 2 עד לתום הליכי הערעור. נותרה, אפוא, הבקשה המקורית לקביעת תנאי שחרור בערובה לפי סעיף 63 לחוק.
4. בדיון בבקשה שלפני עמד בא כוח המבקשת על כך כי עצם הגשת הערעור יוצרת עילה סטטוטורית לקביעת תנאים להבטחת התייצבות המשיבים לערעור. בא כוח המבקשת הדגיש, כי אין על המבקשת לשכנע את בית המשפט בקיום עילת מעצר כלפי המשיבים. אגב כך נטען, כי משום שהדגש הוא על הבטחת ההתייצבות, אין הכרח לשכנע בדבר קיומם של סיכויים טובים לקבלת הערעור וגם אין צורך להצביע על קיומו של חשש קונקרטי להימלטות. הובהר, כי הבקשה להורות למשיבים להתייצב אחת לשבוע בתחנת משטרה נועדה כדי שניתן יהיה להיווכח שהם אכן נמצאים בפועל בארץ ולא עזבו אותה, ובמידה שיצאו מן הארץ – על מנת שעובדה זו תתבהר סמוך ככל האפשר למועד יציאתם.
בא כוח המבקשת טען, כי הבקשה מבוססת לא רק על הוראת סעיף 63 לחוק, אלא גם על הוראת סעיף 44(ב) לחוק. לעניין אחרון זה, שלא התלבן שכן המשיבים לא טענו כי אין לבית המשפט סמכות להיענות לבקשה, אציין כי ספק אם הוראת סעיף 44(ב) לחוק נוגעת לענייננו, שכן היא עוסקת ב"נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו", ואיני משוכנע כי המשיבים – כמי שזוכו - עונים על הגדרה זו (במובחן, למשל, ממי שהורשע אך סיים לרצות עונשו בטרם נשמע ערעור המדינה על קולת העונש; בש"פ 1269/04 מדינת ישראל נ' עובד (19.2.2004)). מכל מקום, סעיף 63 לחוק מבסס את הסמכות לקבוע תנאים כמבוקש.
בא כוח המבקשת הפנה להחלטת בית משפט זה בע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (1.7.2009) (להלן: ענין ז'אנו). בענין ז'אנו היה מדובר במשיבים שזוכו מעבירת רצח, ואשר הוגש ערעור על זיכויים זה. גם באותה פרשה התבקשו תנאים להבטחת התייצבותם לערעור, תנאים הזהים לאלו המתבקשים עתה. בית המשפט (כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין) ציין כי גם אם, ככלל, קיים שוני בין שחרור בערובה במהלך ניהול המשפט לבין שחרור הערובה בתום המשפט מקום בו הסתיים המשפט בזיכוי, היה מקום "לנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח את התייצבותם של המשיבים לדיון בערעור", וקבל את הבקשה.
5. באי כוח המשיבים הסכימו כי יש מקום לחייב את המשיבים במתן התחייבות עצמית וערבות צד ג', ללא הפקדת סכומי כסף, על מנת להבטיח את התייצבותם לשמיעת הערעור, והוסיפו כי אין מקום לקביעת תנאים נוספים. כאמור, המשיבים אינם חולקים על סמכות בית המשפט להורות כמבוקש בבקשה. טענתם היא, כי בנסיבות הפרשה לא ראוי שסמכות זו תופעל.
בשם המשיבים נטען, כי הכרעת הדין שניתנה בעניינם פה אחד מבוססת על דחייה מוחלטת של טיעוני המבקשת ובצידה מתן אמון בגרסאות המשיבים. מכאן, שסיכויי הערעור נמוכים ביותר ואינם מצדיקים הטלת מגבלות על המשיבים. זאת, במיוחד כאשר בשלב זה הוגשו אך נימוקי ערעור תמציתיים וראשוניים. עוד נטען, כי הבקשה האמורה הוגשה לאחר שחלף פרק זמן משמעותי של כחודש וחצי מאז מתן הכרעת הדין המזכה, פרק זמן שבמהלכו המשיבים לא היו נתונים בכל הגבלה שהיא ואף הוכיחו בהתנהגותם שאין כל חשש מפני הימלטותם מאימת הדין. כך, המשיב 1 יצא פעמיים את הארץ ושב אליה ואילו המשיב 2 יצא מהארץ פעם אחת ושב אף הוא לישראל. בהקשר זה הודגשה זכות התנועה החופשית, לרבות הזכות לצאת את הארץ, שהיא זכות יסוד. בנוסף נטען בשם המשיבים, כי יש משקל לעובדה שהמבקשת לא ראתה לנכון להשתמש בסמכותה לפי סעיף 63 לחוק מיד לאחר מתן הכרעת הדין המזכה, כשאז ניתן היה לבקש עיכוב יציאת המשיבים מן הארץ וקביעת ערבויות נוספות, אם אכן היתה סבורה המבקשת שהדבר נדרש כדי להבטיח את התייצבותם לערעור. בקשר עם ההחלטה בעניין ז'אנו נטען, כי באותה פרשה סיכויי הערעור היו גבוהים בהרבה, בין היתר נוכח העובדה שהזיכוי שם היה מחמת הספק. בא כוח המשיב 3 הדגיש את העובדה כי לא הוגש ערעור על זיכויו של מי שהיה הנאשם 4, ולטענתו עובדה זו שוללת את האפשרות שתקבע אשמתו שלו בהתחשב בזיקה הנטענת על ידי המבקשת בין שני הנאשמים הללו.