ע"פ 5980/15, מדינת ישראל נ' מאיר פרי זדה

השופט מ' מזוז:

1. בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.7.2015 בתפ"ח 56398-06-14 (כב' השופטים א' הלמן, י' שטרית ו-ס' דבור).

2. ביום 14.4.2015 הורשע המשיב, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ושיבוש מהלכי משפט - עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 333 בנסיבות 335(א)(1) ו- (2) ו- 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין), בהתאמה.

3. בהתאם לכתב האישום, ביום 16.5.2014 בשעות הצהריים פגשו המשיב ובנו (נאשם 2 בכתב האישום, להלן: נאשם 2) במתלונן, קטין כבן 17 באותה עת, שהכיר את הבן מלימודיהם באותו בית ספר. הקטין פנה לנאשם 2 בנוכחות אנשים שהיו במקום ואמר לו: "הומו מניאק אתה אוהב שמזיינים אותך בתחת", וזאת על רקע סכסוך קודם בין השניים ובהתייחס לאירוע של תקיפה מינית חמורה שחווה הנאשם 2 בעברו, בהיותו קטין כבן 13. בתגובה, הטיח הנאשם 2 את בקבוק הבירה שהחזיק בידו בראשו של המתלונן וגרם לו לחבלה של ממש, ובהמשך לכך אף רדף אחר המתלונן, כאשר המשיב בעקבותיו, אך השניים לא הצליחו להשיגו. המשיב ונאשם 2 חזרו לרכבם ונראו עוזבים את המקום.

           כעבור מספר דקות חזרו המשיב והנאשם 2 למקום ונכנסו לחנות בה שהה המתלונן כשהמשיב מצויד בחפץ חד אותו אחז בידו. אחד האנשים שהיו בחנות ניסה להניא את המשיב מלגשת למתלונן, שהסתתר במלתחה, אך המשיב הרחיקו מעליו, והוא והנאשם 2 נכנסו למלתחה. המשיב דקר את המתלונן באמצעות החפץ החד שהחזיק מספר דקירות בחזהו, כאשר אחת הדקירות חדרה הישר אל לבו של המתלונן. המתלונן, שהתמוטט במקום, פונה באמצעות אמבולנס לבית החולים שם עבר ניתוח חזה פתוח להצלת חייו ונדרש לאשפוז למשך כ-10 ימים. המשיב ונאשם 2 נמלטו מהמקום ונעלמו מביתם, אף שידעו שהם דרושים לחקירה. הנאשם 2 הסגיר עצמו כעבור כחודש ואילו המשיב אותר ונעצר על ידי המשטרה כחודשיים לאחר האירוע.

4. המשיב הורשע כאמור על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמפורט בפסקה 2 לעיל. בגזר דינו מיום 14.7.2015 עמד בית משפט קמא על נסיבות האירוע ועל נסיבותיהם האישיות של המשיב ובנו, הנאשם 2. בית המשפט קבע כי אמנם יש להתייחס לשני האירועים כאירוע אחד מתמשך, אך עמד על כך כי למשיב ולנאשם 2 הייתה יותר מהזדמנות אחת להפסיק את מעשיהם. כן נקבע כי נדרשת אבחנה בין המשיב לנאשם 2, שכן המשיב הוא המבוגר מבין השניים, לעומת הנאשם 2 שהוא צעיר לימים, וכי המשיב הוא זה שהחזיק בנשק הקר וביצע את הדקירות. בית המשפט עמד על פוטנציאל הנזק החמור שעלול היה להיגרם מדקירה באזור הלב, שרק בנס הסתיימה אחרת. בית המשפט ייחס משקל לנסיבות שהובילו לאירוע הדקירה ולמצב הנפשי אליו נקלע המשיב בעקבות הדברים של המתלונן כלפי בנו, הנאשם 2, על רקע התקיפה המינית שחווה. לבסוף שקל בית המשפט לטובת המשיב את גילו (כ- 43 שנים), את הודאתו, וכן את נטילת האחריות והחרטה שהביע ואת הסכם הסולחה בין הצדדים.

בית משפט קמא עמד גם על החומרה שבית משפט זה מייחס לעבירות אלימות כדרך של יישוב סכסוכים, ולאחר שסקר את מדיניות הענישה במקרים בעלי מאפיינים דומים, קבע בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם בענייננו של המשיב על 5-2 שנות מאסר, ובגדרו גזר על המשיב 36 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו (20.7.2014), וכן שני מאסרים מותנים. לאור סכומי הכסף ששולמו במסגרת הסכם הסולחה, לא מצא בית משפט קמא לחייב את המשיב בפיצוי המתלונן.

5. בערעורה טוענת המדינה כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו מבטא יחס הולם לחומרת מעשיו של המשיב. נטען כי מדובר באירוע חמור וקשה במיוחד אשר רק בנס לא הסתיים במות המתלונן, ואירוע כה חמור לא ראוי שיסתיים ב- 3 שנות מאסר בלבד. כן נטען כי בית משפט קמא אמנם עמד על חשיבות המאבק באלימות ועל הענישה המחמירה המתחייבת מכך, אך בפועל לא נתן משקל הולם לשיקולים אלה בגזר דינו. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לעובדה כי לאירוע הדקירה קדם תכנון וכי למשיב היו מספר הזדמנויות להפסיק את האירוע. כן הצביעה המדינה על כך כי למשיב עבר פלילי משמעותי, כולל ריצוי תקופות מאסר. לבסוף הפנתה המדינה לכך שהמשיב הורשע גם בשיבוש מהלכי משפט, הרשעה לה לא ניתן ביטוי בגזר הדין. בטיעון בעל-פה בפנינו חזרה באת כוח המדינה על טענות אלה.

           מנגד, נטען מטעם המשיב כי גזר הדין התייחס לכל הנסיבות הרלבנטיות וכי מתחם הענישה נקבע בהתאם לפסיקת בית משפט זה בעבירות מהסוג הנדון. כן נטען כי ההערה הפוגענית שהפנה המתלונן לבנו של המשיב (הנאשם 2) היא חריגה בחומרתה והסיגה לאחור שנים של טיפולים פסיכולוגיים שעבר הבן בעקבות התקיפה המינית החמורה שחווה. עוד נטען כי לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב, ששלח את בנו למוסד החינוך בו הותקף מינית, חש כמי שנושא באחריות לאירוע הקשה שעבר בנו (בגינו נידון התוקף ל- 5 שנות מאסר), ואף עבר התמוטטות נפשית עקב כך. כן נטען כי בית המשפט שמר על יחס של הלימות בין העונש שהטיל על המשיב, לזה שהטיל על הנאשם 2, איש לפי חלקו ומידת אשמו (נאשם 2 נידון ל- 18 חודשי מאסר בפועל), וכי המדינה לא ערערה על עונשו של נאשם 2. לבסוף ציין בא כוח המשיב את הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים, וכן את התנהגותו של המשיב בכלא כאסיר למופת וכתומך של אסירים אחרים.